משבר פוליטי בעניין גיוסם של בחורי הישיבה הוא הדבר הקבוע ביותר במערכת הפוליטית הישראלית. הפתח הצר שנפתח לאי שירותם של בחורי הישיבה המעטים עם קום המדינה, הפך רחב מאוד, ולמקבלי ההחלטות אין מושג כיצד לשנות כיוון ולייצר שוויון בנטל הגיוס, מעבר לנאומים חוצבי להבות על עצם הצורך בכך.

קשה להסביר למשרתים בצה"ל מדוע קבוצה גדלה והולכת בחברה הישראלית אינה מתגייסת לצבא, והיא פטורה מהאתגרים והסיכונים הניצבים בפני אלה שחייבים לשרת. קשה להסביר זאת גם לציבור הרחב, שיש בו רוב גדול למען גיוס החרדים הצעירים. ניסיונותיהן של ממשלות ימין ושמאל לערוך שינויי חקיקה מינוריים שיעניקו מראה שוויוני יותר לפטור המוענק לבחורי הישיבה, לא עמדו במבחן בג"ץ.

עכשיו שוב צריכה המדינה להשיב לבג"ץ על עתירות שהוגשו כנגד המשך המצב הקיים, ועל כן הוקמה ועדה, והפעם באיוש גורמי הביטחון, כדי להציע הצעה חדשה שלא תחייב גיוס חרדים, אך תבוא חשבון עם הישיבות על אי גיוס תלמידיהן. "הוועדה לבחינת גיוס החרדים" פרסמה לפני פחות משבועיים (11 ביוני) את המלצותיה, ועיקרן: על כל ישיבה תוטל מכסה של בחורים האמורים להתגייס לצה"ל. ישיבה שלא תמלא את המכסה תיקנס בכך שהסיוע הממשלתי המוענק לה יפחת. ההפחתה תעלה ככל שיחלפו השנים והבחורים לא יתגייסו. בניגוד לתיקון חוק שאושר בכנסת הקודמת ב-2014 ועורר את זעמם של החרדים, הוועדה המליצה שהאי-גיוס לא יהיה עבירה פלילית, והמשתמטים לא ייענשו בשום דרך שהיא.