לנטרל את שומרי הסף
לניסיונה של שרת המשפטים שקד להחליש את היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה יש היבט מדיני משמעותי: ככל שהמגבלות החוקיות יהיו רופפות יותר, כך קל יותר יהיה להפוך את השטחים הכבושים לחלק מישראל, גם בלי לספח אותם באופן רשמי.
כבר מזמן לא הייתה ישיבה כזאת בוועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת. ביום שני (25 ביוני) הציגה שרת המשפטים איילת שקד מהבית היהודי את החוק המאפשר לכל שר לבחור את היועץ המשפטי של משרדו. מולה ניצבו שלושה אישים בכירים מאוד, כולם יועצים משפטיים לממשלה - שניים בדימוס ואחד מכהן שמבחינה מינהלית אף כפוף לשרה.
השופטים יצחק זמיר ואליקים רובינשטיין אינם מרבים לבוא לכנסת, ואילו היועץ הנוכחי, אביחי מנדלבליט, חש מאוד לא נוח להימצא בסיטואציה פומבית שבה הוא מתנגד בתקיפות לעמדת שרת המשפטים. את שלושתם לא ניתן להאשים בקשירת קשר על רקע פוליטי. הם בעלי תפישות עולם שונות, והופעתם המשותפת היוותה ביטוי לתחושה של "הגיעו מים עד נפש".
לכאורה מדובר בעניין פרוצדורלי כמעט זניח. היום מתמנים היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה באמצעות מכרזים. השרה מבקשת לשנות זאת, ולמנותם באמצעות ועדות איתור שבהן יש נציגות משמעותית לשר הרלבנטי. הוועדות ימליצו על המועמדים בפני השר הנוגע בדבר, והוא יביא את המינוי לאישור הממשלה. כך אמור יהיה עורך הדין שייבחר לתפקיד לכהן כמבצע מדיניות השר וכמי שמגן עליה משפטית.
על פניו, יש היגיון בדרישה שיועץ משפטי יהיה סנגורה של מדיניות השר. אולם למעשה, זהו שינוי מהפכני בתפישת הקיימת באשר לתפקידו של היועץ: כיום הוא גורם עצמאי, הכפוף, מקצועית, ליועץ המשפטי לממשלה. תפקידו הוא, אמנם, לסייע לשר בהיבטים המשפטיים של תפקידו, אך הוא גם שומר הסף במשרד, ומתייחס להחלטות השונות לא רק בתחום הצר של "חוקי או בלתי חוקי". הוא חייב להתייחס גם להיבטים רחבים יותר הכרוכים בפסיקות בית המשפט בנושא שעל סדר היום, בהשוואה למקרים דומים בעולם, ולשאלה מי יהיו הנפגעים הפוטנציאליים מהחלטת השר או מהצעות החקיקה שלו.
