העימות התורן בגזרת רצועת עזה מחזק לכאורה את הטענה הרווחת בישראל שלפיה שורשי הסכסוך עם הפלסטינים אינם נעוצים כלל ועיקר בכיבוש הישראלי. אין ישראלי שלא מכיר את "העובדות" הבאות: ישראל יצאה מזמן מהרצועה במסגרת תוכנית ההתנתקות, והעבירה את השלטון שם לרשות הפלסטינית, שהפסידה אותו לחמאס; כאות תודה על פינוי אלפי יהודים מגוש קטיף, אזרחי ישראל חוטפים רקטות על ראשיהם ומנהרות טרור מתחת לרגליהם; המצור שהפך את הרצועה לכלא הגדול בעולם, הוטל אך ורק מסיבות ביטחוניות. לעתים רחוקות, אם בכלל, מישהו מזכיר שחמאס ניצח בבחירות דמוקרטיות שהתקיימו ב-2006 בלחצה של ארה"ב ובהסכמתה של ישראל. מעטים שואלים  איך יצוא ירקות מעזה לרמאללה המערבית ומעבר סטודנטים לבית לחם מסכנים את ביטחונם של אזרחי ישראל. 

הממסד הפוליטי הצליח להחדיר לתודעתם של הישראלים שרצועת עזה היא ישות מדינית עצמאית, ושישראל אינה אחראית לגורלם של שני מיליון תושביה. אלה אינם נספרים יותר ב"מאזן הדמוגרפי" בין הים לירדן ולא זוכים אפילו למס שפתיים בשיח על "תהליך השלום". מי זוכר שהסכם אוסלו קובע במפורש כי הגדה המערבית ורצועת עזה הם יחידה טריטוריאלית אחת,  ששלמותה ומעמדה יישמרו במשך תקופת הביניים?

כדי לרדת לשורש העימות בדרום, יש לחזור לדיון בסוגיה עזתית שהתקיים ב-2012 בדרג המדיני והביטחוני הבכיר. מי שהיה אז מתאם הפעולות בשטחים, האלוף איתן דנגוט, אישר כי הסיבה לאפלייתם לרעה של תושבי עזה נעוצה בקיומה של "מדיניות בידול" בין הרצועה לגדה המערבית. דובר המתפ"ש אמר שנה לפני כן בראיון עיתונאי כי ההחלטות בנוגע ליצוא מעזה לגדה הן פוליטיות, ולפיכך הן יכולות להתקבל רק במשרד ראש הממשלה.

אם היה צורך בראיה נוספת לכך שהמצור אינו "ביטחוני" אלא אמצעי בידול, נשלח חיל הים ביום שלישי (30 במאי) להשתלט על סירה קטנה שהפליגה מעזה לכיוון קפריסין. על סיפונה היו כ-15 פעילי זכויות אדם, סטודנטים וחולים פלסטינים שנזקקים לטיפול רפואי אך לא הורשו לצאת מהרצועה. הם היו חמושים מכף רגל ועד ראש בשלטי מחאה נגד הכיבוש ובדגלי פלסטין.