במארס 2019 ימלא עשור לחזרתו של בנימין נתניהו להנהגת המדינה ולהצבת תוכנית הגרעין האיראנית בראש האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל. גם אם במועד זה נתניהו מסיבה כלשהי לא יכהן כראש ממשלה, כבר כעת ברור שהצליח להטמיע בסדר היום המדיני-ביטחוני של ישראל את הגרעין האיראני כאג'נדה עיקרית.

זה היה תהליך ארוך שידע עליות ומורדות. תחילתו בהכנות לתקיפה ישראלית באיראן בשנים 2012-2009 שלימים גוועו עם חתימת הסכם הגרעין תחת ממשל אובמה [2015]. מבחינות רבות נחשב הסכם הגרעין לכישלון של נתניהו כשיריביו הפוליטיים האשימו אותו, כי ההסכם הגרוע הוא תולדה של יחסיו המעורערים עם אובמה. ביום שלישי בערב [9 במאי] העניק נשיא ארה"ב דונלד טראמפ תפנית מדהימה לסאגת איראן-נתניהו, עם ביטולו הדרמטי של ההסכם וחידוש משטר הסנקציות. נתניהו לא יכול היה לקוות לתרחיש טוב יותר. הוא סימן את עצמו כמנצח, שבוע בלבד לאחר שיריבים פוליטיים בראשם יו"ר יש עתיד יאיר לפיד האשימו אותו כי בחשיפת מסמכי איראן הוא פגע קשות בעבודת המוסד.

לא יהיה זה מופרך להגדיר את העשור האחרון במדיניות החוץ והביטחון של ישראל כעשור האיראני, ולקבוע שדוקטרינת איראן של נתניהו שולטת כעת. מה שמרתק בתהליך הזה הוא לא רק הישגו של נתניהו, אשר גרם לטראמפ לאמץ באופן מלא את דוקטרינת איראן שלו, אלא גם האופן בו נגררה המערכת הפוליטית הישראלית כולה, כולל יריביו של נתניהו בתוך הימין ומחוצה לו, אל סדר היום הרואה באיראן את חזות כל האיומים.