העיסוק שאינו שוכך בנאומה של כלת פרס ישראל, האם השכולה מרים פרץ, גם ימים לאחר שנשאה אותו במוצאי יום העצמאות [19 באפריל], והרעיון שצובר תאוצה לראות אותה נשיאת מדינת ישראל, מבטאים כמיהה למנהיגות מרפאת. שש וחצי דקות של נאום שכלל מסרים פשוטים על אחדות, נתינה ואהבת האחר הצליחו לפרוץ את חומות הציניות ולגרום לאנשים משמאל ומימין להזיל דמעה ולהרגיש שותפות גורל.

בחלקו האחרון של הנאום פרץ נגעה בחוכמה בסכנת הקוטביות הפוליטית הנפיצה שכבר הביאה בעבר לרצח פוליטי בישראל: "אין בלעדיות של אהבת העם והמולדת לצד מסוים...במדינת ישראל יש מקום לכולם, לכל קשת הצבעים, ואם תחסר פיסה אחת מהפאזל התמונה לא תהיה שלמה. על כן איני מוכנה לוותר על אף חלק מעמי".

קשה שלא להשוות את הטקסט של פרץ לנאום מדובר אחר שנישא ערב קודם, בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל בירושלים, על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. נאומו, שנולד בחטא תוך כדי קטטה פוליטית מכוערת בין נתניהו לבין יו"ר הכנסת ח"כ יולי אדלשטיין, בעידודה של שרת התרבות מירי רגב, לא הותיר כל חותם זולת תחושת חמיצות.

אל מול נתניהו שרמס את אדלשטיין בברוטליות על מנת שיאפשר לו לנאום בניגוד לפרוטוקול, תוך שהוא רותם את חגיגות ה-70 לתעמולת בחירות – בלטה דמותה המחבקת של פרץ במילים חכמות ומכילות שהאפילו על הרטוריקן נתניהו.