האסטרטגיה הפוליטית המועדפת על ראש הממשלה בנימין נתניהו של שיסוי הימין בשמאל משרתת אותו בנאמנות מאז הפציע לפני למעלה משני עשורים בחיים הפוליטיים של ישראל. מלבד כמה פרקים של ממלכתיות ופנייה למרכז הפוליטי, כשר אוצר בשנת 2003 ובימי השותפות הקואליציונית עם מפלגת העבודה ב-2009, נתניהו מעדיף בכל פעם מחדש לשוב אל "זירת הפשע", בעיקר במצבי משבר.

רגע לפני שהמשטרה תפרסם את המלצתה להגיש נגדו כתב אישום, כנראה בגין שוחד, נתניהו מהדק אליו את הימין, מה שהוא נוהג לכנות "הבייס". הוא עשה זאת מול חברי הליכוד בנאומו בנר שמיני של חנוכה [19 בדצמבר], והוא עשה זאת ביום שלישי השבוע [26 בדצמבר] עת זימן אל לשכתו את רבני הציונות הדתית והתאונן בפניהם, כי השמאל פועל להפלת שלטון הימין. כדי להבטיח שהם מבינים את משמעות דבריו, הזהיר אותם נתניהו מההשלכות של נפילת שלטונו על תהליכים מדיניים.

הרמז היה ברור: גם מפגיני הימין נגד השחיתות הם כלי שרת בידי השמאל. בפרקטיקה ההישרדותית שלו ביקש נתניהו להבטיח שהתנועה מימין נגד השחיתות לא תגבר חלילה, והפך את המעשה הדמוקרטי מימין ללא לגיטימי.

שיטת נתניהו לשיסוי הימין בשמאל אמנם מוכרת לעייפה, אך השפעות העומק שלה על החברה הישראלית אינן מודגשות באופן הראוי. מה שצריך להדאיג בהקשר הזה הוא שאין מדובר רק בנתניהו. גם יריביו הפוליטיים מהמחנה הנגדי מיישרים קו עם הדה-לגיטימציה לשמאל.