בסוף השבוע האחרון נפל דבר. לראשונה אי פעם איימה ישראל פומבית להתערב צבאית במלחמה בסוריה. האיום שוגר באופן רשמי על ידי צה"ל: "הצבא ערוך ומוכן", הודיע דובר צה"ל, "לסייע לתושבי הכפר (חאדר) וימנע כיבוש או פגיעה בכפר מתוך מחויבות לאוכלוסייה הדרוזית" [3 בנובמבר].

ההודעה מתייחסת לכפר דרוזי הנמצא בצד הסורי של הגבול, על המורדות המזרחיים של הר החרמון, כשלושה וחצי ק"מ בתוך סוריה. ההודעה הישראלית הרגיעה את המצב והשיבה את השקט היחסי לגזרה. יחד עם זאת, ההודעה הישראלית יצרה מצב חדש לגמרי: פעולה צבאית ישראלית בתוך סוריה היא מעכשיו עניין אפשרי.

הצלחתה של ישראל לא להישאב אל תוך המלחמה בסוריה בשש השנים מאז היא משתוללת על הגדר הצפונית שלה, נתפסת כהישג אסטרטגי ראשון במעלה. למרות הזליגות התכופות של אש מרגמות ותותחים אל הצד הישראלי של רמת הגולן, למרות מלחמת הגוג-ומגוג שניטשת לאורך הגבול בגולן בין קבוצות המורדים השונות, למרות ההפצצות הגוברות של חיל האוויר (לפי פרסומים זרים) על שיירות נשק מסוריה לחיזבאללה ולמרות שני ניסיונות לפחות שנעשו על ידי חיזבאללה לפתוח חזית שנייה מול ישראל בגולן, הצליחה ממשלת ישראל להישאר איכשהו מחוץ למעגל הדמים. היא עשתה את זה תוך שימור ההרתעה הישראלית מחד, והקפדה על הקווים האדומים ששרטטה מאידך. זה לא דבר של מה בכך.

בעבר, נשמעו בישראל קריאות להתערב צבאית מול המתרחש בסוריה, בעיקר לאחר עדויות על התקפות בנשק כימי שבוצעו כנגד אזרחים, או על משרפות שמתחזק משטר אסד באזור דמשק כדי לשרוף את גופותיהם של מתנגדי המשטר. כל הקריאות הללו הושבו ריקם. ישראל הפגינה נחישות שלא להתקרב לקונפליקט בסוריה, אלא אם מדובר בחציית הקווים האדומים שהוגדרו על ידי הקבינט הישראלי, קרי העברת נשק שובר שוויון ממחסני אסד לידי חיזבאללה.