בסוף שנות ה-80' ותחילת שנות ה-90' של המאה הקודמת, השר לשעבר חיים רמון ויו"ר ש"ס אריה דרעי היו צמד פוליטי רב ניגודים ועוצמה. רמון האשכנזי ותכול העיניים נחשב אז כוכב עולה במפלגת העבודה. דרעי, יליד מקנס שבמרוקו, היה נער הפלא של ש"ס – בסך הכל בן 29 וכבר שר פנים. שניהם הילכו קסם על התקשורת. שיא השותפות ביניהם נרשם ב"תרגיל המסריח" [1990], שהוביל להפלת ממשלת האחדות בראשות יו"ר הליכוד יצחק שמיר.

לימים סיפר רמון, שהדבר שאהב בדרעי היה עזות המצח שלו, חוסר ההתרפסות מול האשכנזים "שמנהלים את המדינה" והעובדה שידע לשאת ולתת עם יצחק רבין – הצבר האולטימטיבי, כשווה בן שווים. כאילו הוא ראש הממשלה ולא ההפך.

רמון גם ציין כי היו במפלגתו חברים מזרחים, מוכשרים ומשכילים, שהגיעו לעמדות מפתח, אבל מול האליטה האשכנזית השלטת התנהגו כמו ילדים קטנים אסירי תודה, גם כשחוו אפליה עדתית מוסווית. נדמה כי כיוון בין היתר לפרופ' שלמה בן עמי, היסטוריון מבריק, יליד מרוקו שגדל בקריית שמונה, כוכב עולה במפלגת העבודה בסוף שנות ה-90', שיו"ר המפלגה אהוד ברק מינה אותו דווקא לשר לביטחון פנים [1999] – באותם ימים תפקיד שניתן לא אחת לפוליטיקאים יוצאי עדות המזרח.

האנקדוטה הזאת, שרמון בחושיו המפותחים ידע לאבחן את משמעותה, היא מעבר לניתוח פוליטי צר. רמון בעצם ראה בש"ס – ובדרעי כמי שעמד בראשה, ביטוי למזרחיות גאה ולא מתנצלת.