השלב הבא בפרשת ילדי תימן: לגרום למדינה להכיר בחלקה

מאות האנשים שהצטופפו ביום ראשון (8 באוקטובר) באולם בראש העין, רותקו למסך הענק שעליו הוקרנה עדותה של שולמית מליק, בת 83. העדות כללה תיאור עוכר שלווה, שהעניק תוקף מוחשי לטענות על מנגנון מדינתי שפעל בתחילת שנות ה-50 לחטיפת ילדים של עולים מתימן ומסירתם לאימוץ במשפחות אחרות.

מליק, שעבדה בבית התינוקות במעברת קדימה כשהייתה בת 18, סיפרה שמדי פעם הייתה מגיעה לבקר במעברה קבוצת נשים מחו״ל - ומיד לאחר מכן היו נעלמים משם תינוקות. היא נזכרה בחשדות שלה שמשהו לא תקין מתרחש מתחת לאפה ובזעקותיהן של האמהות שהתבשרו שילדיהן אינם. רבים בקהל - אחים ואחיות של אותם תינוקות - לא יכלו לעצור את הדמעות. ההורים רובם כבר מתו או מבוגרים מדי מכדי להגיע לאירוע, אך האחים, בשנות השישים והשבעים לחייהם, באו כדי להחליף סיפורים שחוזרים על עצמם בדיוק מצמרר.

זו לא הייתה הפעם הראשונה בה הקהל נחשף לעדותה האמיצה של מליק. באוגוסט העדות הזאת פורסמה ב״ידיעות אחרונות״. אבל כעת, פנים מול פנים, באולם מלא באנשים עם חוויות דומות שבאו לאירוע במסגרת פסטיבל ״תימנה״ שעיריית ראש העין מקיימת מדי סוכות, היא קיבלה משמעות מיוחדת ועוצמה מוגברת. גם הצפייה המשותפת בקטע וידיאו מעדות מצולמת שנתנה מליק הוסיפה להתרגשות, ולתחושה שאחרי שישה עשורים של השתקה ושל תיוגם כהזויים, הנה האמת יוצאת לאור באופן שיהיה קשה לערער עליה. בשנה האחרונה נערמו עוד ועוד עדויות ומסמכים המוכיחים כי ההורים לא בדו את סיפורי הזוועה על חטיפת ילדיהם מבתי התינוקות במעברות, ובמובן מסוים, רבים הרגישו הקלה מסוימת בפצע הישן הזה שמעולם לא הגליד. הצעקות שלהם, לראשונה, זוכות לקשב אמיתי בממסד.

השנה האחרונה היוותה שנה מכוננת בסאגת ילדי תימן החטופים, אשר מלווה את החברה הישראלית מאז תחילת שנות החמישים. אמנם בעשורים האחרונים קמו כמה ועדות לבדיקת הנושא, אך לכל היותר הן גירדו את פני השטח ולא פעלו לחשיפת היקפיה האמיתיים של הפרשה, שסירבה להגיע לסיום.