גם מתנגדיו של בנימין נתניהו נאלצו להודות שנאומו ביום שלישי שעבר [19 בספטמבר] בפני עצרת האו"ם בניו יורק היה מלאכת מחשבת; שואו מהוקצע שהכיל את כל החומרים מהם בנה נתניהו את מנהיגותו: גאווה לאומית, גערות רמות בגויים ובאויבי ישראל, הטפת מוסר גלובלית ואפילו לא מעט פאנצ'ים שעוררו חיוכים ואפילו גלי צחוק בקהל. ומעל כל אלה, התנוססה איראן.

שנתיים אחרי חתימת הסכם הגרעין בין איראן למעצמות, מחזיר נתניהו את האיום אל מרכז הבמה. או לפחות מנסה. סקר שפורסם ב"מעריב" ערב ראש השנה [20 בספטמבר] גילה כי בניגוד לשנה שעברה, בה איראן כלל לא נכללה ברשימת האיומים המדאיגים את הישראלי הממוצע, הרי שהשנה היא זכתה לקאמבק, באדיבותו של נתניהו. בינתיים היא משתרכת במרכז טבלת האיומים עם 4% תמיכה בלבד, אבל זוהי רק ההתחלה. תסמכו על נתניהו שבשנה הבאה איראן כבר תתפוס את מקומה בצמרת, כאיום אסטרטגי על קיומה של מדינת היהודים.

נאומו של נתניהו בא לאחר מסע היסטורי במדינות אמריקה הלטינית, אותן מעולם לא פקד ראש ממשלה ישראלי, ומונף כהלכה בישראל על שלל קבלות הפנים הממלכתיות. גם המסע הזה היה חלק מאסטרטגיה מחושבת היטב בה מוצג נתניהו כמדינאי-על נדיר, מי שכל ארמונות העולם פתוחים בפניו ומנהיגי העולם החופשי משחרים לפתחו, היחיד שמסוגל להזמין את עצמו אל ולדימיר פוטין בהתראה קצרה, לקרוא לדונלד טראמפ "חבר קרוב" ולערבב את שועי אירופה כרצונו.