עכשיו זה רשמי: תנועת ההתנגדות האיסלאמית חמאס הודיעה ב-1 במאי כי היא מכירה בגבולות 67׳ שבין ישראל לרשות הפלסטינית. אין זה עניין של מה בכך. אמנת חמאס הנוקשה, שפורסמה תשעה חודשים אחרי ייסוד התנועה באוגוסט 1988, לא הותירה שום מרווח לפשרה. השייח אחמד יאסין וצוות המייסדים הגדירו את גבולות המדינה האיסלאמית הפלסטינית באופן ברור: מהים ועד הנהר. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוצג באמנה כסכסוך דתי בין האיסלאם ליהודים הכופרים. אבל מה שחיסל כל סיכוי לפשרה עתידית הייתה העובדה שהשטחים שעליהם הוקמה ישראל הוגדרו בה כאדמת ״הקדש״ (״ווקף״ בערבית), ומי שמוותר עליהם נחשב כופר ובוגד בדת האיסלאמית. 

בפרק השלישי באמנת חמאס, בסעיף 11, נכתב כי ״אדמת פלסטין היא אדמת הקדש עד יום תחיית המתים. אסור להפקירה או לוותר עליה או לקחת חלק ממנה. אין היא קניינה של אף מדינה ערבית, או כל מדינות ערב, לא של נשיא ולא של מלך, ואינה קניינו של שום ארגון או כל הארגונים כולם, בין אם הם פלסטינים או ערבים״.

לאורך השנים הבינו מנהיגי התנועה, כולל השייח יאסין, כי יש מרחק רב בין האמנה למציאות. אף שבעצרות המוניות בעזה עדיין קראו להשמדתה של מדינת ישראל ולהקמת מדינה איסלאמית במקומה, בסתר לבם ידעו המנהיגים שהקריאות הללו אינן מעשיות. ישראל היא עובדה קיימת, מדינה חזקה ומפותחת, והקריאות להשמדתה הן שאיפה שלא ניתן לממש. ואכן, לאורך השנים, מדי פעם ניסו מנהיגיה הבכירים של חמאס להעביר ל"אויב הציוני" מסרים בערוצים חשאיים, שעמדו בסתירה מוחלטת לאמנה. 

ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, פרסם בספרו "אדם בצל" כי אפילו יאסין היה מעוניין למצוא פשרה לאמנה הנוקשה שכתב בעצמו. הלוי סיפר כי לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל של המוסד בחאלד משעל ב-1997, שאל אותו מלך ירדן חוסיין מדוע ישראל מסרבת להצעה של יאסין, אז אסיר בבית סוהר ישראלי, להכריז על ״הודנה״ (הפסקת אש) ארוכת טווח. הלוי לא ידע על כך דבר באותו רגע, כי ראש הממשלה בנימין נתניהו לא עדכן את הדרג הביטחוני לגבי ההצעה.