לא בטוח אם שרת התרבות מירי רגב התפנתה לצפות במחזה ״מפיסטו״, בעיבודו של הלל מיטלפונקט ובבימויו של עמרי ניצן, המוצג בימים אלה על בימת התיאטרון הקאמרי. השרה הפעלתנית עסוקה בוודאי בהטלת סנקציות כלכליות על תיאטראות ובהתקפות על ״התקשורת השמאלנית״. מי שגאה בכך שמעולם לא קראה יצירה של צ'כוב, לא שמעה מן הסתם על קלאוס מאן ולא ראתה את המחזה המבוסס על הרומן המפורסם שלו. המחזה מספר על הנדריק הפגן, המגלם את דמותו של השחקן הגרמני גוסטאף גרינדגנס, אשר מוכר את נשמתו לשלטון הנאצי כדי להתמנות למנהל התיאטרון הלאומי. ״אני בסך הכל שחקן״, מתגונן הכוכב בפני חבריו על הבמה.

כך רוצים רגב והבוס שלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, את מנהלי המחזות, את מפיקי הסרטים וסדרות הטלוויזיה הדוקומנטריות. כך הם רוצים את עורכי החדשות ואת הכתבים. כספי ציבור משרתים היטב את הסיפוח הזוחל של שטחי הגדה המערבית, אז למה שהם לא ישרתו את סיפוח שטחי התרבות? ״השר צריך לשלוט,״ פסקה רגב בדיון שהתקיים ביולי שעבר על תאגיד השידור הציבורי. ״מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים?״, הקשתה. ואם כך, אז למה להפלות את שאר הענפים שבהם שולטים שרי הממשלה?

מאז ינואר 2016 מונפת מעל היוצרים חרב יוזמת החקיקה של רגב להעביר ממשרד האוצר למשרד התרבות את הסמכות לשלול תקציבי מדינה ממוסדות תרבות מתוקצבים, אשר בין שאר היצירות שהוצגו בהם עסקו בשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, או בציון יום הקמת המדינה כיום אבל (יום הנכבה).

למען ייראו וייראו, רגב הקפיאה כבר ביוני 2015 את התמיכה הכספית של משרדה בתיאטרון אל-מידאן. זו הייתה תגובתה לכך שהמחזה  ״הזמן המקביל״ שהועלה בתיאטרון החיפאי הציג את ואליד דקה, רוצחו של החייל משה תמם, כאסיר ביטחוני שפעל פעולה לגיטימית של התנגדות לכיבוש, ולא כמחבל. והמסר של רגב מחלחל, ועוד איך. בשבוע שעבר פורסם שקרן רבינוביץ' לקולנוע, מהמובילות בתחום, צירפה באחרונה לחוזים שלה עם מפיקי סרטים תנאים זהים ל״חוק הנאמנות״, שרגב מבקשת להעביר.