אלפי מלים נכתבו על מלחמת החורמה שראש הממשלה בנימין נתניהו מנהל נגד התקשורת. אין ספור מאמרים ניתחו את המזימה שלו להשתלט על השידור הציבורי. פסיכולוגים בגרוש מסבירים שהעיסוק המופרז של ראש הממשלה בתאגיד השידור הציבורי נובע מ"אובססיה לתקשורת". פרשנים פוליטיים עומדים על כך שמינויה של גאולה אבן-סער, אשתו של בכיר הליכוד והשר לשעבר גדעון סער, למגישת החדשות הבכירה של "כאן", היווה את הקש ששבר את גב הגמל. נתניהו עצמו תיבל את דברי ברכתו לחג הפסח (3 באפריל) בקובלנה שהתקשורת "לא משקפת את תחושות הציבור", וטען כי "יש פה תעשייה של דכדוך".

בהמשך הנאום החגיגי מנה ראש הממשלה את תוצריה של "תעשיית הדכדוך" השקרית לדבריו, שרואה שחורות במקומות המוארים באור יקרות: במקום תעסוקה מלאה התקשורת רואה אבטלה. במקום כלכלה פורחת, היא רואה כלכלה הרוסה. במקום מחלפים, רכבות וגשרים, היא מתארת פקקי תנועה. במקום תקיפות ועוצמה - היסוס וחוסר ביטחון. במקום כוח עולמי - מדינה קורסת ומתפוררת. "מנהיגים שמגיעים הנה כל יום", חתם נתניהו את כתב האישום נגד מפרי השמחה, "מסתכלים עלינו כמעצמה טכנולוגית עולמית, ככוח עולמי בביטחון, במודיעין, בטכנולוגיה".

השורה התחתונה המתבקשת בולטת בחסרונה: "במקום שהתקשורת השמאלנית רואה כיבוש שהופך את ישראל למדינה מצורעת", אני, נתניהו, "רואה גן עדן פורח על אדמת אבות משוחררת". את משפט המחץ הזה הוא השלים בשבוע שעבר (9 באפריל) בהחלטת הממשלה להקצות 10 מיליון שקלים לחגיגות היובל "לשחרור יהודה ושומרון ורמת הגולן" (על מה ולמה קופח חלקם של רצועת עזה וחצי האי סיני בחגיגות השחרור? האם הם לא "שוחררו" ביוני 1967?).