מה עבר בראשו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשכפה על שר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל לבחור בינו לבין ארגוני זכויות האדם שוברים שתיקה ובצלם? קשה להאמין שנתניהו הניח שמדינאי בכיר ממדינה מרכזית באירופה יבטל את רצונו שלו מפני רצונו של מנהיג זר. כיצד הקנצלרית אנגלה מרקל הייתה מסבירה כניעה כזאת לאזרחיה? גבריאל הרי לא ביקש להיפגש עם פורעי החוק מהמאחזים שתוקפים פלסטינים, מכים פעילי שלום ישראלים ומיידים אבנים לעבר חיילי צה"ל (על כך נתניהו חוסך בפוסטים ובציוצים). פעילי בצלם ושוברים שתיקה הם אנשים שומרי חוק. והרי נתניהו העלה על נס את הגישה שלפיה כל מה שלא הוכח כי אינו חוקי הוא חוקי, כולל אספקה שוטפת של סיגרים ושמפניה מאנשי עסקים, להבדיל.

תוך כדי שהם הולכים על קרקע בטוחה בדעת הקהל הישראלית, כפי שכתבה כאן מזל מועלם, נתניהו וחבר מרעיו דורכים על יחסי החוץ של ישראל. הם גם רומסים את חופש המחאה, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. המשבר סביב ארגוני זכויות אדם הפועלים בשטחים הכבושים הוא אחת מתופעות הלוואי הבלתי נמנעות של הכיבוש. נתניהו למד לא רק לחיות איתן, אלא להפיק מהן תועלת פוליטית, אישית ומפלגתית. ואולם, מאחורי המחלוקת סביב הפגישה עם שוברים שתיקה ובצלם מסתתרות מגמות הרות סכנה ותופעות החורגות משיקולי בחירות קצרי טווח בירושלים ובברלין.

בשורה האחרונה של תגובת לשכת ראש הממשלה על ביטול הפגישה עם גבריאל, נאמר כי "היחסים עם גרמניה חשובים מאד לישראל והם יימשכו". מובן מאליו שגרמניה לא תנתק את היחסים עם ישראל בעקבות התקרית הזאת ודומותיה. ועם זאת, העימות הקולני עם שר החוץ הגרמני מצטרף לשורה של סימנים מדאיגים ביחסי ברלין-ירושלים. בפברואר דווח כי גרמניה ביטלה מפגש פסגה בין שרים ישראלים לעמיתיהם בממשלת גרמניה, שהיה מתוכנן להתקיים בחודש הבא [מאי]. גורמים רשמיים בגרמניה, שדיברו בעילום שם, גילו לכתבים כי הסיבה לכך אינה "בעיית לוח זמנים", כפי שפורסם, אלא התסכול הגובר של גרמניה בעקבות "חוק ההסדרה" והכרזות ראש הממשלה על תוכניות להרחבת ההתנחלויות.

בתחילת מארס דווח ברויטרס כי בכיר גרמני הזהיר שהיחסים בין המדינות נמצאים בשפל חסר תקדים בשנים האחרונות, מאותן סיבות.