ראש הממשלה בנימין נתניהו המציא תשובה חדשה, לכאורה מתוחכמת, לשאלה של עיתונאים טורדניים, אם הוא תומך עדין בפתרון שתי המדינות. אם יאמר שהוא מייחל להקמתה של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, נתניהו יקים עליו את חבריו בממשלה, במפלגה ובכנסת. לעומת זאת, אם יודיע שפתרון שתי המדינות עבר מהעולם, הוא יחטוף גינויים מכל העולם. פטור בלא כלום אי אפשר. אז מה עושים? שולפים את "אני מעדיף לא לעסוק בתווית אלא במהות״. לפני שבועיים (15 בפברואר) נתניהו ניסה את תרגיל ההתחמקות הזה במסיבת העיתונאים המשותפת עם נשיא ארה״ב דונלד טראמפ. בשבוע שעבר (22 בפברואר) הוא מיחזר אותה לצד עמיתו האוסטרלי, מלקולם טרנבול, במסיבת עיתונאים בסידני.

בשתי מסיבות העיתונאים האלה, נתניהו מנה שני נושאים מהותיים, החשובים בעיניו (לדבריו) יותר מתוויות. הנושא הראשון - הכרה של הפלסטינים בישראל כמדינת העם היהודי. כלומר, זו התווית שמדינת פלסטין נדרשת להדביק למדינת ישראל. אם לכך ייקרא מהות, יש לישראל בעיה מהותית עם הסכמי השלום עם מצרים וירדן. כידוע, אין בחוזים הללו שום זכר לזהות היהודית של ישראל. הנושא השני - תביעה שכוחות הביטחון הישראלים ישלטו בכל שטחי המדינה העצמאית השכנה - הוא אמנם "מהותי", אך לא מעשי. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) הבהיר לא אחת שהוא מוכן להכניס למדינתו כוח בינלאומי, אך בשום אופן לא ירשה לחייל ישראלי להציב את כף רגלו על אדמת פלסטין.

פתרון שתי המדינות מאבד את הרלבנטיות שלו מהבחינה התודעתית והמהותית כאחת. הימין עושה כל אשר לאל ידו כדי למחוק מהשיח הציבורי-תקשורתי, או להשחיר, תוויות שמזכירות הסדר מדיני כמו פינוי התנחלויות, קרי "עקירת מתיישבים״, גדה מערבית, קרי "יהודה ושומרון", מדינה פלסטינית, קרי "מדינת טרור" וארגוני שלום וזכויות אדם, קרי "שמאל קיצוני".

הנה שתי דוגמאות מהחודש האחרון. הצעת חוק חדשה של חברת הכנסת שולי מועלם–רפאלי מהבית היהודי תשלול מעמותות הנתמכות על ידי מדינות זרות את הפטור מאגרה עבור בקשת מידע על פי חוק חופש המידע. בעמוד הפייסבוק שלה כתבה היוזמת כי מטרת ההצעה היא "להקטין את התערבות ממשלות אירופה במדינת ישראל דרך ארגונים בעלי אג׳נדות זרות". אכן חשיפת גזל אדמות, פרסום אירועים אלימים נגד פלסטינים וצעדות שלום הן אג'נדות זרות לשלטון הנוכחי.