תקרת הזכוכית של אהוד ברק
על רצף ניסיונות הקמבק של אהוד ברק, הנוכחי נראה הרציני ביותר. זוהי הפעם הראשונה בה הוא משתתף באירוע של העבודה מאז הפילוג. אבל בניגוד לרעש התקשורתי שהוא מצליח לייצר, קיים פער עצום בין הנכונות הברנז'אית לתת לו הזדמנות נוספת לבין העובדה שאין אליו געגוע ציבורי ומפלגת העבודה לא מחכה לו בזרועות פתוחות.
כשבחודש ספטמבר האחרון [2016] צצו ברחבי גוש דן שלטי חוצות הקוראים לאהוד ברק "לרוץ" כי "נתניהו הורס לנו את המדינה", עלתה השאלה האם זו יריית הפתיחה של הקמבק של ברק. התשובה הלכה והתגלתה בשבועות שעברו מאז, כשראש הממשלה לשעבר נכנס בטבעיות לנעלי האופוזיציונר החריף והמדויק ביותר נגד בנימין נתניהו בזירה הציבורית והתקשורתית, בעיקר בטוויטר.
מאז הכריז בשלהי 2012 על פרישתו מהחיים הפוליטיים, בעודו מכהן כשר הביטחון בממשלת נתניהו, ברק בדק מפעם לפעם האם בשלה השעה לחזרתו. הוא עשה זאת בין היתר באמצעות הפרחת בלוני ניסוי בראיונות עומק בהם תקף את הפאסיביות של נתניהו ובאמצעות מפגשים תקופתיים עם פעילים ממפלגת העבודה כדי לגשש את הדופק. הגיחות הללו התקבלו במקרה הטוב באדישות ציבורית.
כל עוד מפלגת העבודה, שהייתה ביתו הפוליטי עד שנטש אותה בינואר 2011, הוכיחה שהיא יכולה להסתדר בלעדיו, דלת החזרה עבורו הייתה סגורה הרמטית. "הנטישה" היא שם קוד לאחד האירועים הטראומטיים בתולדות המפלגה, אז ברק פילג אותה והקים את סיעת העצמאות. המהלך אפשר לו בזמנו להמשיך ולכהן כשר ביטחון בממשלת נתניהו על רקע דרישתה של קבוצה גדולה בעבודה לפרוש מהממשלה בשל הקיפאון המדיני. המהלך הציני הזה הותיר את המפלגה עם שמונה מנדטים בכנסת, בעוד ברק וארבעה נוספים נשארו בקואליציית נתניהו וזכו לתפקידי שרים ולכיבודים.
