בהתחלה היה ג'ון קרי מלא תקווה, תוסס, נמרץ ונחוש. הוא היה משוכנע שהיכרותו רבת השנים עם הנושא הפלסטיני, ידידותו הקרובה עם בנימין נתניהו ומהלכיו בצמרת הפלסטינית יאפשרו לו להשיג את מה שאיש לא הצליח לפניו: הסכם קבע בין הצדדים, או לפחות פריצת דרך משמעותית בדרך אליו.

הסוף ידוע. ביום ראשון האחרון [4 בדצמבר], בהופעה קודרת ועוצמתית מול באי "פורום סבן" בוושינגטון, דגמן קרי את השלב החמישי מתוך חמשת שלבי האבל על פי הפסיכיאטרית אליזבט קובלר-רוס. אחרי שעבר את שלבי ההכחשה, הכעס, המיקוח והדיכאון, נמצא כעת קרי בשלב הסופי והאחרון: שלב הקבלה. הוא הבין, סוף סוף, את המצב. הוא מריח את ריח הכישלון. אם בשנתיים החולפות נראה קרי כנביא זעם שוצף ומתריע בשער, הפעם הוא היה עצוב, מרוקן, שלם עם עצמו ומפוכח. הוא כבר לא מנסה לשכנע או להוכיח. הוא משאיר אחריו אזהרה, ונעלם.

קרי נחשב לאורך עשרות שנים לידיד מובהק של ישראל. הוא סיפר כי במהלך כהונתו כמזכיר מדינה ביקר בישראל מעל 40 פעם, שוחח בטלפון 355 פעמים עם נתניהו ובילה עוד 130 שעות במפגשים פרונטליים איתו, וכל זה בלי לחשב את השיחות והמפגשים הלא פורמליים. קרי עמד לצדה של ישראל לאורך כל הדרך ולפעמים נתפס בממשל, ובעיקר בבית הלבן, כ"סוכן ישראלי".

לאל-מוניטור נודע כי קרי היה שם, כשמשרד החוץ האמריקאי סירב לחדש את הוויזה של המפיק הישראלי, המיליארדר ארנון מילצ'ן, בעקבות כתבה טלוויזיונית בה הזדהה כאחד מאלה שפעלו לייסוד יכולתה הגרעינית של המדינה. התערבות חשאית של קרי, מזכיר המדינה, השיבה למילצ'ן את הוויזה האבודה. עכשיו, אחרי שנואש ממאמציו (בעניין הישראלי-פלסטיני), החליט קרי לדבר.