היה משהו נטול מודעות או חיבור לרוח הזמן באופן שבו בני משפחתו וחבריו של נשיא המדינה לשעבר והאנס המורשע, משה קצב, חגגו את שחרורו מהכלא ביום רביעי (21 בדצמבר). קצב התקבל בעירו קריית מלאכי בזרי פרחים, בסוכריות שהושלכו לעברו, בשירה ובריקודים. זה היה מפגן שמחה מנותק לגמרי מהתמורות העצומות שחלו בשנתיים האחרונות ביחסה של החברה הישראלית לתקיפות מיניות. תומכי קצב בחרו להתעלם מכך שתקופת מעצרו קוצרה, אך הוא שוחרר בתנאים מגבילים ומשפילים. בין השאר נאסר עליו לעסוק בתפקיד בו ימצא ביחסי מרות עם נשים.

קצב השתחרר אל מדינה שונה מזו שהייתה כשנכנס לפני חמש שנים בשערי כלא מעשיהו ברמלה. חגיגה כזאת לכבודו של אנס, שעשויה לפגוע בקורבנות מעשיו, יכולה בקלות בימינו אנו להפוך למחאה ציבורית נגדו ברשת, ואולי אף לפגוע בתנאי שחרורו המוקדם.

במציאות הנוכחית, זה נראה כמעט לא סביר שחלפו עשרה חודשים שלמים מהיום שבו קצב נחקר באזהרה בחשד שהטריד מינית צעירה שעבדה עמו (23 באוגוסט 2006), עד ליום שבו הגיש את התפטרותו מנשיאות המדינה (29 ביוני 2007), למחרת החתימה על עסקת טיעון עם הפרקליטות.

קצב מיאן להתפטר לאורך התקופה הזאת, אף שכתב האישום המתגבש נגדו כלל סעיפי אונס. במקום זאת, הוא ניהל מאבק ציבורי ברוטלי שפגע במתלוננות וביזה את מוסד הנשיאות הישראלי בארץ ובעולם. בהמשך, קצב אף חזר בו מהעסקה עם הפרקליטות, מה שהוביל להרשעתו בסוף 2010 בשני מעשי אונס.