אף אחד לא העלה בדעתו שהאובססיה הבלתי נשלטת של בנימין נתניהו בכל מה שקשור לאמצעי התקשורת והמדיה בישראל, עלולה להביא למשבר קואליציוני שיאיים על עצם קיום הממשלה, אבל זה בדיוק המצב בזמן שהמאמר הזה נכתב (יום רביעי, 2 בנובמבר). בין נתניהו לשר האוצר שלו, משה כחלון, שורר נתק כמעט מוחלט ושניהם מבוצרים זה מול זה בסוגיה שמסעירה את המערכת הפוליטית בישראל בשבועות האחרונים: כוונתו של נתניהו לסגור את "תאגיד השידור הציבורי", שהוקם בחוק מיוחד שחוקקה ממשלת נתניהו לפני שנה אחת בלבד.

התאגיד אמור להחליף את רשות השידור הישראלית הוותיקה, שתיסגר במקביל לתחילת פעולתו המיועדת לינואר הקרוב [2017]. התאגיד, שתהליך החקיקה של החוק הנושא את שמו ארך כשנתיים, אמור להביא את ישראל למאה ה-21 בכל הקשור לשידור ציבורי מקצועי, עצמאי ונטול השפעת פוליטיקאים. אלא שלפתע, לפני כמה חודשים, קרה משהו לנתניהו. אף אחד לא מסוגל להסביר מה בדיוק, אבל לפתע החל ראש הממשלה לראות בתאגיד, שהוא עצמו הקים, כסוג של איום אסטרטגי על שלטונו.

הוא הסתער על הרך הנולד הסתערות אמוק: בתחילה, באמצעות מקורבים, שהבולט שבהם הוא יו"ר הקואליציה ח"כ דוד ביטן. אחר כך יצא נתניהו עצמו מהארון, והודיע כי הוא מתכוון כבר ביום ראשון הקרוב [6 בנובמבר] להציג לממשלה הצעת חוק מטעמו לביטול תאגיד השידור הציבורי.