בעתות שכאלה, רק הנשיא המנוח שמעון פרס יכול היה לכנס תחת קורת גג אחת את הנשיא הפלסטיני אבו מאזן, את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת נשיא ארצות הברית ברק אובמה. ולאישים הללו הצטרפו מנהיגים של כתשעים מדינות שהתקבצו יחדיו ביום שישי האחרון (30 בספטמבר) על הר הרצל בירושלים, כדי לחלוק כבוד אחרון למנהיגותו יוצאת הדופן של פרס, בלוויה שניתן להשוות לזו של נלסון מנדלה. נשיאה התשיעי של ישראל, ומאבותיה המייסדים, התפאר בשורה ארוכה של הישגים, החל מהקמתו של הכור הגרעיני בדימונה ועד הסכמי אוסלו. והוא תמיד האמין בבניית קואליציות בינלאומיות ואזוריות למען ישראל.

שמעון פרס, שעמו זכיתי לעבוד מעל שלושים שנה, ניחן בכישורי מנהיגות ייחודיים שקשורים ישירות לחזונו למען ישראל. מעל הכל, הוא היה ציוני נלהב שהכיר היטב את ההיסטוריה היהודית. הוא אימץ את הערכים המפורטים בהכרזת העצמאות של ישראל, ועל בסיס זה, פעל ללא ליאות וביצירתיות רבה כדי לקדם את תהליך בנייתה של האומה. עוצמתה של ישראל וכוח ההרתעה שלה היו עבורו בעלי חשיבות עליונה. משהושגו המטרות הללו, במידה רבה גם בזכות מאמציו של מורו ורבו, ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון, השאלה העיקרית במוחו הייתה מה לעשות עם כל העוצמה חסרת-התקדים הזו בתולדות העם היהודי. והתגובה שלו לשאלה הזאת היא שמבהירה את משנתו של פרס ואת אופיו המיוחד כמנהיג.

רבים מתחילים לשאול את השאלה המתבקשת: מי יירש את פרס? אבל השאלה שצריכה להישאל איננה מי ימשיך בדרכו - רבים יכולים לעשות זאת - אלא למי יש האופי וכישורי המנהיגות הדומים לשלו, כדי לקבל את ההחלטות ההיסטוריות הדרושות בסוגיית פתרון שתי המדינות.

הנשיא התשיעי של ישראל דיבר על כך לעתים נדירות בלבד, אבל היו רק שני אנשים שבהם מצא את הכישורים של חשיבה אסטרטגית ואת האומץ הדרוש לקבלת החלטות קשות: הרמט"כלים לשעבר בני גנץ וגבי אשכנזי. ואכן, הוא שוחח עם שניהם על האפשרות של כניסה לפוליטיקה הישראלית.