הפגישה שתתקיים ביום רביעי (21 בספטמבר) בניו יורק בין הנשיא ברק אובמה לראש הממשלה בנימין נתניהו תהיה בעיקר פגישת גב אל גב. פניהם של שני האישים יהיו מופנות כלפי חוץ, אל קהל הבית שלהם. כל מהלך, כל מילה וכל עווית של אובמה נבחנים עתה במדד הילרי קלינטון. כל צרימה שתחמוק מהמפגש עם ראש הממשלה תהפוך בפיו של דונלד טראמפ לקקופוניה של השמצות נגד "אויבי ישראל" בבית הלבן וחברתו (של הנשיא) שמתמודדת על הנשיאות.

ועוד לפני הפגישה עצמה - זה מה שהיה חסר לקמפיין של קלינטון, שהאיש שהצליח להפוך את המלחמה בטרור לשמו האמצעי, ינחת בניו יורק למחרת הידיעה שסדרת הפיצוצים שהתרחשה במרכז העיר ביום ראשון, הייתה אכן מתקפת טרור. הרי איך אפשר לפגוע בשותף הטוב ביותר של העם האמריקאי למאבק נגד הרעים? רק לפני שבוע הם ציינו 15 שנה לטבח הנורא שאל-קאעידה עשה במגדלי התאומים. רק השבוע ישראל מציינת שנה לאינתיפאדת הסכינים (1 באוקטובר- כאשר נרצחו בני הזוג הנקין) בסדרה של פיגועי דקירה.

פניו של נתניהו תהיינה נשואות אף הן הביתה, אל סיעת הליכוד שרוב חבריה חתומים על מודעה שמזהירה אותו מפני פינוי הפולשים ממאחז עמונה. מעיניו נתונים עתה גם ל"בית היהודי", שראשיו, נפתלי בנט ואיילת שקד, מאיימים לקדם את "חוק ההסדרה" שימנע את הפינוי – חוק שעוקף לא רק את בית המשפט העליון, היועץ משפטי לממשלה והפרקליטות, מפת הדרכים והתחייבות ישראלית בכתב לארה״ב (מכתב שרון לממשל בוש); אלא אף מכשיר שוד אדמות פרטיות (של פלסטינים). זהו חוק שעוקף את כל העולם הנאור - אותו עולם שנתניהו האשים לפני שבוע בתמיכה בטיהור אתני של יהודים. 

נתניהו מיטיב להשתמש בלחצים מבית כדי להדוף לחצים מבחוץ. האינטרס של אובמה לבלום את טראמפ משתלב עם האינטרס של נתניהו לבלום את בנט. הבעיה של ראש הממשלה היא שתוקפו של מפגש האינטרסים הזה יפוג ב-8 בנובמבר. מאותו יום הם צפויים לעבור למסלול התנגשות. האינטרס העליון של נתניהו היה ונותר לשמור על הקיים ולהירשם בתולדות עם ישראל כמנהיג שהציל את עמו מ"שואה שנייה", קרי הקמת מדינה פלסטינית על אדמות יהודה ושומרון. אובמה אינו שואף להיכנס להיסטוריה העולמית כמנהיג שבמשמרת שלו המדינה הפלסטינית נקברה סופית מתחת למאחזים ישראלים.