במזרח התיכון של היום, את מקומה של הדיפלומטיה תופסת התעמולה. התחושה באיזור היא שבין ישראל לערבים פועלת מערכה הדדית לדה-לגיטימציה של הצד השני. במשחקים האולימפיים בריו, כשהג'ודוקה המצרי הפסיד ליריבו הישראלי (12 באוגוסט), הוא סירב ללחוץ את ידו ולאחר מכן ספג קיתונות של ביקורת בתקשורת המצרית וברשתות החברתיות על שהפסיד לישראלי. כל זה הוא חלק מהגישה שאומרת שישראל היא ישות בלתי-חוקית - גישה שרוב המצרים עדיין מתקשים להיפרד ממנה, גם אחרי הסכם השלום שנחתם ב-1979. במקביל קיימת תנועת החרם (BDS) שזוכה לתמיכה פלסטינית, וקוראת לדעת הקהל המערבית להחרים את ישראל ואת מוצריה. לתנועה יש סניפים פעילים ברבות ממדינות אירופה.

מנגד, גם בישראל קיים קמפיין לא-רשמי של דה-לגיטימציה לפלסטינים, בניצוחה של ממשלת נתניהו. פגישות עם מנהיגים פלסטינים מתוארות כבגידה; שאיפותיהם הלאומיות הלגיטימיות של הפלסטינים מוגדרות כאיום קיומי על ישראל; ומשרד החוץ הישראלי עורך קמפיינים בינלאומיים של הסברה ומתאר את הרשות הפלסטינית כישות אלימה וכסרבנית שלום.

במקום לשבת זה מול זה לשולחן המשא ומתן, שני הצדדים מקדישים את מרצם למאמץ בלתי-נלאה של דה-לגיטימציה כלפי הצד האחר, הן מבית והן בזירה הבינלאומית. מקור בכיר באש"ף אמר לאל-מוניטור בעילום שם שקמפיין הדה-לגיטימציה של מדינות ערב נגד ישראל בהחלט מוצדק: "ישראל לא יכולה לנהל מדיניות של כיבוש ובה בעת גם ליהנות מפופולריות בינלאומית או אזורית". מטרתם של הפלסטינים בקמפיינים הללו היא לאחד את דעת הקהל המערבית סביב כינונה של מדינה פלסטינית, במלאת חמישים שנה לכיבוש. הבכיר סיפר לאל-מוניטור שפוליטיקאים, אנשי אקדמיה ואנשי עסקים רבים באירופה הצטרפו לתנועת ה-BDS.

עם זאת, ברור לכולם שהמטרה העיקרית של הקמפיינים הללו היא לזכות בנקודות זכות בקרב דעת הקהל הפלסטינית, וברחוב הערבי כולו.