הדברים נוטפי הארס והסלידה שהשמיע יוסי ביילין נגד בנימין (פואד) בן אליעזר באולפן טלוויזיה שעתיים לאחר מותו, היו מהפנטים ומהדהדים. לא רק משום שבני אדם אינם נוהגים להספיד כך מתים מול המצלמות עוד בטרם הובאו לקבורה, ולא רק משום שהשר לשעבר ביילין רמס בכוונת מכוון את כבודו של המת שכיהן בין היתר כשר הביטחון של מדינת ישראל, אלא גם משום שבין השורות התחבא משהו הרבה יותר עמוק, נטול עכבות וקמאי. זו לא הייתה רק רוח הדברים המתנשאת שליוותה את דבריו של ביילין, אלא הסאבטקסט הגזעני שנטף מהם.

ביילין הסביר שפואד בעיניו ״היה הפוליטיקאי הכוחני, הדורסני, שלא היה צריך להיות מועמד של מפלגה כמו מפלגת העבודה לנשיאות, ודאי לא לתיק הביטחון, למרות שלמעשה הוא לא מילא את התפקיד הזה. זה היה שרון שמילא את התפקיד כראש ממשלה, אבל הוא נשא בתואר הזה״. בהמשך הוסיף שפואד היה ״חסר עמוד שדרה אידאולוגי״, ואז לעג להבנתו הביטחונית: ״זה שהוא הציג את עצמו כנץ ביטחוני ויונה מדינית לא באמת היה העניין. אני שומע אותו באוזניי מדבר בקבינט… הניתוחים שלו, למשל, היו ניתוחים מהסוג של ׳אני שמעתי בבוקר, כשירדתי לזבל, את השכנה שאמרה לי ׳איך אתם לא עושים שום דבר׳, צריכים טנקים פה וטנקים שם׳״.

בן אליעזר שירת כתת-אלוף בצבא. הוא היה מפקד סיירת שקד ומתאם הפעולות בשטחים, והיה בעל ניסיון והבנה ביטחוניים מוכחים הרבה מעבר לאלה של ביילין. הוא גם היה שר ביטחון מוערך, מעורב ומתווה דרך בימי האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן. סקירותיו הביטחוניות והבנתו את האינטרסים האזוריים של ישראל שיקפו הבנה ביטחונית ומדינית. אריאל שרון, אשר פואד שירת בממשלתו כשר ביטחון, דווקא העריך אותו מאוד והקשיב לו.

לא ברור מהיכן שאב ביילין את התיאורים הגרוטסקיים על פואד, כמי שהיה מגבש את תובנותיו הביטחוניות בדרך אל פחי האשפה בבוקר, אולם זהו בדיוק הסגנון שעד לא מזמן היה שמור לתיאור  מזרחיים שהגיעו לתפקידים בכירים בפוליטיקה הישראלית. אלה הן אותן אמירות גזעניות שתמיד נאמרו בחדרי חדרים, לעתים כלאחר יד. בייילין מייצג בדבריו את הפן המתנשא והגזעני של קבוצות מסוימות בעבודה, שהייתה הבית הפוליטי הראשון של מה שלימים ייקרא ״השבט הלבן״.