בצהרי יום שני האחרון [30 במאי], פסע בנימין נתניהו בצעד בוטח לתוך חדר סיעת הליכוד בכנסת, ולחץ ברצון רב את ידיהם של פעילי ליכוד, שהגיעו כדי להתחכך בצמרת המפלגתית.

לילה קודם, לאחר ימים ארוכים, נפתר המשבר עם שנוא נפשו יו"ר הבית היהודי ושר החינוך, נפתלי בנט, והוא יכול היה להביא סוף סוף את מינויו של אביגדור ליברמן לשר ביטחון לאישור הממשלה וכך להרחיב את הקואליציה שלו.

מודע לקיומן של מצלמות הטלוויזיה הרבות שהמתינו לו, נתניהו ביקש לייצר לעצמו תמונה של עוד נצחון פוליטי. לכן, הוא התאמץ להיראות נינוח וחסר דאגות, ואפילו התפנה לצילום סלפי עם אחת מחברות הליכוד שחגגה יום הולדת.

אבל למרות ההישג, הרבה חדווה לא הייתה ביום הזה מבחינתו. נתניהו אמנם קנה לעצמו יציבות פוליטית, אבל הוא הראשון לדעת שהיא מגיעה אליו עם תאריך תפוגה. הוא גם הראשון לדעת שהקואליציה שלו אולי לא תהייה נתונה לסחטנותם של חברי כנסת מהספסלים האחוריים בליכוד, אבל הכוחות הפועלים בה  - מבנט ועד ליברמן וכחלון - עשויים להפוך ברגע אחד להרסניים. אהבה רבה אין בקואליציה הזאת, גם לא סדר יום ברור. לכאורה, זוהי קואליציית ימין מובהקת, אבל ברקע דווקא ליברמן משמיע זמירות מתונות, בסגנון: יותר חשובה לי שלמות העם משלמות הארץ, ורומז למהלכים מדיניים עתידיים.