ביום שישי, 22 במארס 2013, עזב הנשיא ברק אובמה את ישראל בתום שלושה ימי ביקור מוצלחים בירושלים וברמאללה. מאמץ אדיר הושקע אז, בצד האמריקאי והישראלי גם יחד, בהצלחת הביקור הזה, שאמור היה להוציא את אובמה ונתניהו לתקופה חדשה, טובה יותר, מהאסון המתגלגל בארבע השנים שקדמו לה.
הדובדבן שבקצפת אמור היה לקרות ברגעים האחרונים של הביקור. נתניהו, שעבר ריכוך אמריקאי כבד, אמור היה להתקשר לנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, ולהתנצל בפניו על פרשת ה"מאווי מרמרה", בה הרגו לוחמי הקומנדו הימי הישראלי עשרה אזרחים טורקים שניסו לפרוץ את הסגר הימי על עזה כשלוש שנים קודם [מאי 2010]. אובמה אמור היה להיות השושבין של השיחה, שתתקיים בתיווכו ובנוכחותו מקרוואן תקשורת מיוחד שהותקן בנמל התעופה בן-גוריון, דקות לפני המראת "אייר פורס 1" בחזרה הביתה.
כל מה שיכול היה להשתבש בדרך לשיחה הטלפונית הזו, אכן השתבש, כולל העובדה שמשום מה לא הצליחו טכנאי הטלפון הישראלים לאתר את לשכת המנהיג הטורקי, ואילצו את אובמה ונתניהו להמתין דקות ארוכות עד שארדואן עלה על הקו. כאלה הם פני הדברים לאורך כל הדרך, במערכת היחסים העכורה וההפכפכה שבין שתי בעלות הברית לשעבר. בסופו של דבר שיחת הטלפון התקיימה, נתניהו התנצל, ואובמה היה משוכנע שהפיוס הישראלי-טורקי בדרך.
הבעיה היא, שמאז חלפו למעלה משלוש שנים. שני הצדדים גררו רגליים, דוחים ככל האפשר את הסגירה הסופית, מתלבטים ומתחבטים בדרך להכרה הכואבת שלמרות האיבה ההדדית, אין ברירה: ישראל וטורקיה זקוקות היום זו לזו יותר מאי פעם בעבר. שניהם, ארדואן ונתניהו, העדיפו לסתום את האף, להתעלם מרעשי הרקע ותחושות הבטן, ולחדש את הנורמליזציה והיחסים בין שתי המדינות. האלטרנטיבה הייתה גרועה יותר.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
