גם במערכת פוליטית צינית כמו זו הקיימת בישראל, סיבוב הפרסה החד שמבצעים בימים אלה בנימין נתניהו ושר הביטחון הטרי שלו, אביגדור ליברמן, נחשב לסוג של הגזמה.

עד לפני זמן קצר המשיך נתניהו לטפח את "בייס" המצביעים שלו בימין, הפגין סרבנות מדינית, פסל את פתרון שתי המדינות והתנהג יותר כטוקבקיסט ימני מתלהם מאשר כראש ממשלה. גם ליברמן עשה את כל זה, רק בווליום גבוה בהרבה. הוא עוד איגף את נתניהו מימין, הודיע שצריך לכבוש את עזה, להרוג את איסמעיל הניה (אם חמאס לא ישיב את גופותיהם של הלוחמים הישראלים הנעדרים) ושלל המלצות מהסוג הזה.

לפתע, כמעט בן לילה, מתחילים השניים לנגן בכינורות השלום, מכירים (בהסתייגות) ביוזמה הערבית כבסיס למשא ומתן, מתרגלים את המילה "שלום" מחדש, בכל הטיה אפשרית. השיא היה בשבוע שעבר [תחילת יוני], כשנתניהו התחנן בפני ציפי לבני שתפרוש מה"מחנה הציוני" עם ארבעת הח"כים שלה ותצטרף לממשלתו כשרת המשפטים. עד לפני כמה שבועות, הציע נתניהו ליצחק הרצוג להיכנס לממשלתו ללא שנואת נפשו לבני. לפתע, נתניהו גילה אותה מחדש.

ההערכה היא כי לנתניהו שתי סיבות מצטברות שדחפו אותו לשינוי האסטרטגי הזה: הראשונה היא סידרה של חקירות, שהחלה בהמלצה להגיש כתב אישום נגד אשתו [מאי 2016], ונמשכות כעת בבדיקות נגדו-עצמו. הנושא הזה יתעצם מאוד בשבועות הקרובים ונרחיב עליו במאמרים הבאים. הסיבה השנייה, היא הבהלה המדינית בה לקה נתניהו, אותה העביר הלאה גם לליברמן.