בשני מועדים בשנה, בחג הסוכות ובחג הפסח, לוחות המודעות בריכוזים החרדיים בארץ משנים את מראם. לצד מודעות האבל בשחור-לבן צצות פתאום מודעות מסוג אחר, צבעוניות ומושכות את העין. המדובר בכרזות של מגוון סרטים המוקרנים במהלך ימי החג [בחול המועד]. גם העיתונות החרדית הממסדית מפרסמת את הסרטים, המוקרנים במתנ"סים עירוניים, באולמות של בתי כנסת ובבתי ספר.

הסרטים הללו הם ייחודיים מסוגם בארץ, אולי אפילו בעולם כולו. רק נשים משחקות בהם, מלאכת הכתיבה והבימוי גם היא ברובה המכריע תוצרת נשית, וקהל היעד אף הוא נשים בלבד. הסרטים אינם עוסקים כלל בנפתולים רומנטיים או בסיפורי פשע - אלה הם בעיקר דרמות משפחתיות והיסטוריות או קומדיות מסוגים שונים.

בניגוד לסרטים שנוצרו בידי אנשי קולנוע חרדים על המגזר החרדי ושהוקרנו בבתי קולנוע ברחבי ישראל, למשל "למלא את החלל" [2012], כאן מדובר בתעשיית צללים פנימית שלא משווקת מחוץ לחברה החרדית. התעשייה הזאת לא זוכה למימון של קרנות קולנוע, היא לא משתתפת בתחרויות, לא מופצת למכירה בדיסקים וכמעט שאי אפשר למצוא באינטרנט עותקים פיראטיים שלה.

"הסרטים הללו לא יוצאים החוצה משתי סיבות", מסביר לאל-מוניטור עורך וידאו לא-חרדי שערך לא מעט סרטים מהזן הזה עבור בימאיות חרדיות. "ראשית, העלילות אינן ברמה קולנועית מקובלת לדעתי. שנית, הם (השחקנים) מדברים בשפה מאוד 'חרדית', שגם אני, כעורך שכבר ראה הכל, לא תמיד מבין את הדקויות שלה".