חלפו יותר משלוש יממות בין נאומו מעורר המחלוקת של סגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר גולן, בערב יום השואה [4 במאי], לבין ההתגוללות של ראש הממשלה עליו ביום ראשון בבוקר [8 במאי] בישיבת הממשלה.

בנימין נתניהו הגיע לעבודה ביום ראשון לאחר מנוחת סוף השבוע בכוונה ברורה, להחזיר את סערת יאיר גולן שכבר דעכה, לראש סדר היום. הוא עשה זאת בתותחים הכי כבדים שיש, החל בטון הרציני והחמור בו השתמש וכלה במילים אותן בחר: "הדברים מופרכים מיסודם. הם לא היו צריכים להיאמר בשום עת... הם גורמים עוול לחברה בישראל, והם גורמים לזילות השואה".

מה גרם לראש הממשלה לנהוג כאחרון הטוקבטיסטים מימין, לא קשה לנחש. על פי שיחות שניהל נתניהו במהלך סוף השבוע עם גורמים פוליטיים, הוא נשמע כמי שמתכוון לסכל בכל דרך את דו"ח מבקר המדינה על מבצע "צוק איתן" שעלול לגרום נזק כבד לתדמיתו כ"מר בטחון". אבל היה דבר נוסף: נתניהו, שאין רגע בו הוא אינו עסוק בשמירה על בסיס כוחו הפוליטי בימין, הוטרד מכך שהוא משאיר את הזירה שוב לאביגדור ליברמן ולנפתלי בנט, המבקשים לקעקע את מעמדו כמנהיג הימין. לכן, כשנתניהו זיהה שהוא נשאר מאחור בתגובה החריפה לנאום גולן, הוא מיהר ליישר קו, גם אם באיחור של כמעט ארבעה ימים.

ההתקפה על סגן הרמטכ"ל שירתה שתי מטרות של נתניהו: הראשונה - היא תפקדה כספין מול העיסוק הבעייתי מבחינתו בדו"ח המבקר על צוק איתן, והשנייה - היא איפשרה לו לצעוד בראש משמיציו של גולן, שהפך בתוך ימים ספורים מגיבור ישראל ונץ בטחוני, לשמאלן ובוגד.