האם להרצוג אכפת שנתניהו דחה את יוזמת השלום הצרפתית?

ביקורו בירושלים של שר החוץ הצרפתי, ז'אן מארק איירו, התרחש השבוע (15 במאי) בעיתוי מושלם. במכה אחת הוא פגע בשתי ציפורים.

ראשית, סירובו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לשתף פעולה עם יוזמת השלום הצרפתית פגע בציפור נפשה של ההסברה הישראלית: הטענה שישראל כמהה לשלום, ולמרבה הצער אין לה פרטנר. הכתף הקרה שנתניהו הפנה ליוזמה המדינית הצרפתית מאשרת שנאום בר-אילן מלפני שבע שנים [2009], שבו הצהיר על מחויבותו לפתרון שתי המדינות, היה גיבוב מלים חסר ערך. לעומת זאת, התגובה החמה של יו״ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), לאותה יוזמה, מלמדת את הקהילה הבינלאומית שסרבן השלום לא נמצא דווקא ברמאללה.

שנית, שליחתו של איירו הביתה בידיים ריקות עשויה להיות מכת מוות ליוזמה להרחיב את הממשלה על ידי צירופה של מפלגת העבודה לקואליציה. למעשה, כבר לפני ארבעה חודשים (29 בינואר), כאשר שר החוץ הצרפתי הקודם לורן פביוס הציג בפומבי את היוזמה שלו, נתניהו נדחק בין הפטיש המדיני באירופה לבין הסדן הפוליטי בישראל: בין כניסה לתהליך שלום שיחייב הקפאת בנייה בהתנחלויות ומשבר קואליציוני, כולל סכנה של פילוג הליכוד, לבין משבר ביחסים עם הקהילה הבינלאומית והידרדרות המצב בשטחים.

שלא במפתיע, נתניהו העדיף את האופציה השנייה. הוא ניצל מסיבת עיתונאים משותפת עם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל שהתקיימה בברלין ב-16 בפברואר (ביום בו הציג שגריר צרפת בישראל את היוזמה באופן רשמי לישראל), כדי להדביק ליוזמה הצרפתית את התואר "תמוהה". אולם התנגדותו של נתניהו לא ריפתה את ידיהם של הצרפתים. בשיחה עם כתבים שקיים בפאריז ב-21 באפריל הבהיר איירו כי "אנחנו מדברים על מדינת ישראל ומדינה פלסטינית החיות זו בצד זו בשלום וביטחון, בגבולות בטוחים ומוכרים על בסיס גבולות 1967, וירושלים היא עיר הבירה המשותפת שלהן".