השבוע ימלאו חודשיים [מאז 1 באוקטובר] לפרוץ גל הפיגועים הנוכחי בישראל. בחודשיים הללו נמנו עשרות פיגועים, לעתים רצף של שניים או שלושה אירועים ביום, שבהם נהרגו עד כה 21 ישראלים, אזרח אריתראי וכ-100 פלסטינים.

בשיחה עם כתבים צבאיים בשבוע שעבר [25 בנובמבר], העריך קצין בכיר בצה"ל כי ההתקוממות עלולה להתרחב. לדבריו, מספרם של מוקדי הפרות הסדר בגדה עומד היום בממוצע על 15 ביום חול ו-40 בסופי שבוע, כאשר מספר המפגינים בהם עלול להגיע עד מאתיים אלף. ועדיין בצה"ל מסרבים לכנות את אירועי החודשיים האחרונים "אינתיפאדה" (בעברית: התקוממות).

השימוש במינוחים כמו "אינתיפאדה" או "גל טרור" אינו רק ענין של טרמינולוגיה או סמנטיקה. הגדרת האירועים היא משמעותית וחשובה כדי לדעת מהם הכלים הנכונים והיעילים להילחם בהם ולעוצרם. אם באינתיפאדה עסקינן, אזי נדרשים משאבים נרחבים ומורכבים הרבה יותר ממענה צבאי מוגבל לעצירה של "גל מפגעים".

"גל טרור" – המונח בו השתמשה המערכת הביטחונית מאז תחילת חודש אוקטובר ולאחרונה עודכן ל"התקוממות מוגבלת", יוצר אשליה, גם בקרב הדרג המדיני בישראל, כאילו מדובר בגל בר חלוף; כזה שלא דורש הכרעות דרמטיות שיביאו להפסקתו. ואכן, עד כה כל הצעדים האופרטיביים שננקטו כדי להילחם ב"גל הטרור" היו מקומיים ומוגבלים: הריסת בתי מחבלים, מלחמה בהסתה, הקמת מחסומים ותגבור כוחות בשטח (בירושלים המזרחית ובחברון בעיקר) וכו'.