4 בנובמבר 1995 הוא תאריך שיירשם בדברי הימים של ישראל כקו השבר הדרמטי והמכריע של הדמוקרטיה הישראלית. ההתנקשות בחייו של ראש הממשלה יצחק רבין הוותה רגע היסטורי וקו פרשת מים: מתנקש ישראלי רצח ראש ממשלה ישראלי מכהן כדי לשנות את מדיניות ישראל ואת פני ההיסטוריה שלה. כעבור 20 שנה, אפשר לומר שיגאל עמיר הצליח: הוא רצח את המנהיג וחיסל את המדיניות שלו.

יצחק רבין עלה לשלטון ב-1992 כדי לחולל שינוי היסטורי ולשנות את סדר העדיפויות הלאומי של ישראל. הוא היה נחוש בדעתו להוביל להכרעה מיוחלת ולפתור דילמה בת מאה שנה: האם ישראל צריכה לשאוף להשתרע בין הים לירדן (ובכך לאבד את אופיה כמדינה יהודית ודמוקרטית), או שמא עליה לחתור לפתרון של שתי מדינות (ובכך לאבד חלקים מהארץ)? למעשה, זו הדילמה שקיטבה את התנועה הציונית ואת המדינה החדשה מההתחלה - דילמה שמפצלת את העם בין המחנה הימני והרביזיוניסטי, שתומך ב"ארץ ישראל השלמה", למחנה השמאלי שמתנגד לכיבוש של עם אחר.

ביחד עם שמעון פרס (יריבו הפוליטי לשעבר, שהפך ב-1992 לשותפו לדרך), הכריע רבין עוד בתחילת כהונתו בעד הפתרון של שתי מדינות לשני עמים. הנשיא לשעבר פרס סיפר לאל-מוניטור שבספטמבר 1992 נפגשו שני המדינאים בביתו של רבין כדי לטהר את האווירה, להחליט על דרך פעולה ולחלק סמכויות בין ראש הממשלה לשר החוץ שלו. רבין לקח על עצמו את המשא ומתן הדו-צדדי עם הפלסטינים, עם ירדן ועם סוריה, ואילו פרס היה אחראי על שיחות השלום הרב-צדדיות לשיתוף פעולה אזורי. כמו כן, פרס היה אמור להיות מעורב במסלול הפלסטיני הדו-צדדי. הוא מספר שבסוף הפגישה הסכימו השניים כי "הגיע הזמן לקבל החלטות קשות ולוותר על אדמות למען השלום, כדי לחסוך מהדור הצעיר את הסבל שבסכסוך המתמשך" כעבור מספר חודשים, נולדו שיחות אוסלו בשיתוף פעולה מלא בין שני המנהיגים.

שמעון פרס והצוות שלו הם שהובילו את הדרך אל אוסלו ואת השיחות עצמן. רבין התמקד בעיקר במשא ומתן עם סוריה, בתיווך אמריקאי, אבל היה מעורב למן ההתחלה גם בשיחות אוסלו הלא-רשמיות, וממאי 1993 עקב מקרוב אחר השיחות הרשמיות.