מות מורשת יצחק רבין

בשבת הקרובה [31 באוקטובר] תתקיים בכיכר רבין בתל אביב העצרת המרכזית לציון יום השנה ה-20 להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין [י''ב בחשוון ה'תשנ''ו]. נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון צפוי לנאום באירוע, כמו גם הנשיא הישראלי המכהן ראובן (רובי) ריבלין. מי שלא יהיה שם הוא שמעון פרס.

היעדרותו הרועמת של פרס, הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, מסמלת את התהליך שעברה החברה הישראלית בעשרים השנים האחרונות. ישראל ההיא, של רבין ופרס, של הסכמי אוסלו ותהליכי שלום, של אופטימיות ותקווה, איננה עוד. ישראל 2015, של נתניהו, יעלון, ליברמן ונפתלי בנט, היא מדינה מסוגרת, מתקשחת, חשדנית ומפוכחת. העיסוק בתהליך השלום כמעט אינו לגיטימי. "אוסלו" הפכה למילה גסה. גל הטרור הנוכחי מלהיט את היצרים הרותחים ומרופף את העצבים המתוחים בלאו הכי. הדמוקרטיה נחלשת, גורמים רדיקליים מתחזקים, ערכיה היסודיים של מדינת היהודים נמצאים תחת מתקפה מתמשכת.

בעשור הראשון אחרי הרצח, עוד נלחמו שרידיו של מחנה השלום הישראלי על מה שמכונה "מורשת רבין" המקורית. כיום, עברה המורשת הזו שכתוב עמוק שלא הותיר ממנה שום דבר משמעותי. בעבר, נתפסה מורשת רבין כחתירה לשלום ופיוס בין ישראל לשכנותיה, מתוך עוצמה פנימית וצבאית. היום, סבור רוב גדול בציבור הישראלי כי "אין דבר כזה מורשת רבין".

העובדה ששמעון פרס לא יהיה בעצרת המרכזית לציון רצח רבין עוברת בשקט ציבורי כמעט מוחלט. פרס, שעמד שם לצדו של רבין בדקות האחרונות של חייו, ששר יחד איתו את "שיר לשלום" בנעילת העצרת ההיא, ב-4 בנובמבר 1995, שגייס את רבין ל"תהליך אוסלו", שניסה להמשיך את דרכו אך נבלם, יסתפק השנה באירועים צדדיים יותר לציון הרצח. הוא הורחק מהבימה המרכזית, כמו גם הסכמי השלום עליהם חתם רבין והתקווה אותה ניסה להחזיר לעם.