אי אפשר להתעלם מהתופעה: אחרי שבשנות ה-90' וראשית שנת אלפיים דור הקיבוצניקים הצעיר עזב בהמוניו – בשנים האחרונות המגמה מתהפכת. יותר ויותר בני 40-30 (פלוס) חוזרים אל החיק המנחם של הקיבוץ, לפעמים עם משפחה קטנה שהקימו בינתיים. אם אז, התפוררות המודל הסוציאליסטי והקשיים הכלכליים שהקיבוצים נקלעו אליהם דחפו צעירים החוצה אל העיר הגדולה – היום, כשהם בני 40-30, הקיבוצניקים לשעבר בורחים מהאינדיבידואליות, מהיעדר הסולידריות בחברה הישראלית, וכמובן גם מיוקר מחיה בלתי אפשרי. דווקא הקיבוצים, לא מעט בזכות תוכניות הבראה והפרטות, מצליחים עדיין לספק רשת ביטחון כלכלית ותחושת קהילה מנחמת ועוטפת.

את התחושה הזו מנסח בצורה מדויקת אייל מילר, בן 31, שעזב את קיבוץ בית זרע לפני שבע שנים ועבר לירושלים, והיום מהרהר בשיבה. ״אני כל הזמן אומר לחברים מהקיבוץ שאני וזוגתי נחזור בעוד שנה-שנתיים למשק", הוא אומר לאל-מוניטור. "הם כבר צוחקים עליי, שגם בגיל 60 אגור בירושלים ואגיד שאחזור בעוד שנה-שנתיים. אבל הרצון לחזור באמת קיים. הוא מורכב משילוב של מחירי דיור לא הגיוניים וקושי להתפרנס עקב יוקר המחיה [בעיר], ומהמימד הקהילתי, הסולידריות והשותפות [בקיבוץ]״.

אפשר היה לשער שהמגמה הזו תאותת לצעירי הקיבוצים של ימינו, בני ה-20, שאולי כדאי להם לא לעזוב, אלא להישאר בבועה המגוננת; או לשער שהקיבוצים יחזרו להזכיר את מה שהיה פעם, כשעזיבת חבר קיבוץ נחשבה נדירה ונתפסה כטרגדיה קהילתית – הלך רוח שהוליד ב-1970 את השיר המפורסם ״בלדה לעוזב קיבוץ״. אבל זה ממש לא המצב. גם היום רבים מצעירי הקיבוצים נחושים לעזוב, ולו לתקופה מסויימת. כאשר הם מסתכלים על העתיד הרחוק, על הקמת משפחה, אז הם מוכנים לשקול חזרה לקיבוץ – בעיקר בשביל איכות החיים, גם בגלל תחושת הקהילה, אך בטח שלא בגלל אידיאולוגיה כלכלית. להפך. נדמה שלא מעט קיבוצניקים צעירים מתנגדים לרעיון הסוציאליסטי.

אדם אדרי, בן 24 מקיבוץ רמת יוחנן, טוען ש״החיים בקיבוץ נוחים וברמה גבוהה, אבל ההתקדמות כאינדיבידואל נתקלת בתקרת זכוכית. לא ארצה להפוך לחבר קיבוץ כי אני לא רוצה לכבול את עצמי״. גם דורין פולק, בת 23 מקיבוץ אורים, שלומדת ניהול ופיסיקה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, סבורה כך. ״בקיבוץ אין לי לאן להתקדם", היא אומרת לאל-מוניטור, "לאנשים שלומדים הנדסה ומדעים מדויקים, אין מה לחפש מבחינה מקצועית בקיבוץ״.