נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו באו"ם [1 באוקטובר] היה, כתמיד, מלאכת מחשבת ראויה של כתב אשמה כלפי צביעותם של האו"ם והעולם, השותקים נוכח האיום האיראני ושליחו חיזבאללה. זה היה נאום רהוט, מושקע עד לפרטים הקטנים ביותר, כולל הבעות הפנים וגימיק השתיקה, אבל בולט בחוסר הרלוונטיות שלו ובניתוקו מהמציאות. נאום של שגריר מצטיין באו"ם, לא של ראש ממשלה ותיק ומנוסה שמציג לעולם ולעמו חזון ותוכנית פעולה.
עיקרו של הנאום הוקדש לסכנה האיראנית. מהבחינה הזו אין בו כל חשיבות נוכח העובדה שהסכם הגרעין הוא עניין גמור. לעניין הפלסטיני הקדיש נתניהו רק דקות מעטות: הוא האשים את אבו מאזן במצב וחזר על מחויבותו [של נתניהו] לחזון שתי המדינות. לא היה בדבריו רמז לתוכנית מול מה שנראה כמו ניצני אינתיפאדה שלישית.
הרצח השטני של זוג ההורים הצעירים, איתם ונעמה הנקין, לעיני ארבעת ילדיהם הקטנים, סמוך לשכם, על ידי מחבלים פלסטינים, כשעה בלבד לאחר שנתניהו סיים לנאום, ממקד את הזרקור בבעיה הבוערת. אמנם הסכסוך עם הפלסטינים אינו איום קיומי על מדינת ישראל, בוודאי שלא בהשוואה למוטיבציה האיראנית להשגת פצצה גרעינית ואיומיה על ישראל; אבל הסוגיה הפלסטינית היא הבעיה הבוערת הקרובה המונחת לפתחו של ראש ממשלת ישראל. התעלמות ממנה רק מעצימה אותה.
התגובות הפוליטיות לפיגוע מימין וכמובן של ראש הממשלה השוהה עדיין בניו יורק, הפנו אצבע מאשימה כלפי אבו מאזן. הן קשרו בין נאומו "המסית" יום קודם בעצרת האו"ם [30 בספטמבר] לבין רצח בני הזוג הנקין, שהותירו אחריהם ארבעה יתומים בגילאי שמונה חודשים עד תשע שנים.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
