ישראל נעטפה באבל כבד על שני פיגועי רצח כפולים במהלך סוכות [אוקטובר 2015], שבהם קופדו חייהם של ארבעה מבניה. הברנז'ה הפוליטית לא ידעה את נפשה מרוב זעם, ומהלכים משכנעים להרגעת השטח אין בנמצא. לא מימין ולא משמאל. מעניין כי בתוך המתיחות הנפיצה הזו מעסיקים רבים את עצמם בשאלה שאין בה הבטחה לשלום ולא לביטחון: מדוע אבו מאזן אינו מגנה?

מילות גינוי למעשי רצח שפלים מפי האיש מספר אחת ברמאללה הן מחווה אנושית מתבקשת. אבל הציפייה הנואשת בישראל מאבו מאזן להביע צער, להתנער ממעשים כאלה או לגנותם, מעוררת מחשבות על העיסוק בטפל על פני העיקר, בעוד מתינו מוטלים לפנינו. אפילו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הטריח את עצמו ומחה על דממת רמאללה. "איך תוכל לנוע לכיוון השלום, אם אינך נאבק בטרור ולא מגנה טרור?", תהה ראש הממשלה בראיון ל"פוקס ניוז" בתווך שבין שני פיגועי הרצח [2 באוקטובר].

עד כמה ששתיקת הראיס צרמה לאוזני הישראלים, היא איננה מפתיעה. לא בפעם הזאת לפחות. אבו מאזן סבור כי עמדתו נגד אלימות ידועה, ומן הסתם גם נגד פיגועי רצח קשים מן הסוג שאירעו בשבוע שעבר בירושלים. הוא אינו רואה עצמו מחויב לחזור עליה אוטומטית לאחר רצח ישראלים, כל עוד ישראל אינה מביעה צער – בוודאי לא גינוי – על מותם של צעירים פלסטינים מאש חייליה. לתפיסתה של הרשות, לא כל הצעירים שנהרגו הם רוצחים או סכינאים שביקשו למות ולקחת איתם חיי מתנחלים או חיילים; חלקם הם מפגינים שלא סיכנו באופן ממשי חיי חיילים כאשר נורו, אחרים מתו מכדור תועה, ויש בהם כאלה שהלחיצה על ההדק שגרמה למותם לא הייתה הכרחית.

את עמדתו נגד אלימות מבטא הראיס הפלסטיני בגלוי שנים ארוכות. בערבית, באנגלית, ובכל בימה אפשרית כמעט. יש לה קבלות בשטח, כפי שיוכל להעיד כל איש שטח בשב"כ או בצה"ל. אבו מאזן מסביר אותה במילים פשוטות. במאבקים אלימים, הוא סבור, יד הישראלים על העליונה. בכוחם להמיט עלינו הרס, ולכן את ניצחונותינו נשיג בזירות משפטיות ודיפלומטיות. ברוח זו, מנחה עבאס את מנגנוני הביטחון שלו לפעול בתיאום עם השב"כ; לסכל פיגועים ולרדוף מבוקשים. למרות שלעתים נרשמות חריקות במידת שיתוף הפעולה הזה, אין לו אח ורע בתולדות היחסים בין ישראל לפלסטינים.