בשנה האחרונה [2015-2014] מתנהל בישראל ויכוח ערני סביב הסוגיה האם אנחנו עומדים בפני אינתיפאדה שלישית. יש טיעונים מצוינים בעד ונגד, הוויכוח מתגבר בכל פעם שמתפרצת אלימות וגווע בימי שיגרה יחסית, ובעודו מתנהל מכתיבה המציאות את תוצאותיו. מכיוון שאף אינתיפאדה לא דומה לקודמתה (הראשונה הייתה אינתיפאדת אבנים וסכינים, השנייה הייתה אינתיפאדת מתאבדים), המציאות הנוכחית אינה מותירה מקום לספקות: אנחנו לא נמצאים בימי שיגרה.

מה שמתרחש בשנה האחרונה בירושלים ומתפשט ממנה מדי פעם גם למוקדים אחרים, הוא סוג של אינתיפאדה שטרם הוגדר או מוסגר, אבל הוא חי וקיים בשטח ולאף אחד אין עליו שליטה. לא לאבו מאזן, לא לישראל, אפילו לא לחמאס, שמשקיע את מיטב מרצו במטרה ללבות את האש.

ביום ראשון בלילה [13 בספטמבר], ערב ראש השנה העברית, נהרג בירושלים אלכסנדר לבלוביץ', בן 64, לאחר שאבנים הושלכו לעבר רכבו בדרום העיר. מיידי האבנים באו מהכפר הפלסטיני צור בהאר, והם תקפו מכוניות רבות נוספות שנסעו על הציר שמחבר את שכונת ארמון הנציב לכפר. כתוצאה מהאבנים הרבות שפגעו ברכבו, איבד לבלוביץ' את השליטה על ההגה, התנגש בעמוד חשמל ונהרג. שתי בנות משפחה שהיו איתו במכונית נפצעו.

תופעת יידוי האבנים ובקבוקי התבערה, שנמצאת בגידול מתמיד באזור ירושלים, היא הבעיה הבוערת פחות מבחינת ישראל. מוקד המתיחות והאירועים, כפי שכבר דווח באל-מוניטור, הוא הר הבית – חבית אבק השריפה הפוטנציאלית של המזרח התיכון, ואולי העולם כולו.