האירועים האלימים האחרונים בהר הבית וסביבתו, שהתלקחו בין היתר בעקבות עלייתם של יהודים להר הקדוש, מפלגים באופן חד את הציבור הדתי-לאומי והציבור החרדי; בעוד החרדים מתנגדים בתוקף לעלייה להר מסיבות הלכתיות, חלקים מהציבור הדתי-לאומי תומכים בעלייה להר מסיבות לאומיות. להשקפת החרדים, רבני הציבור הדתי-לאומי מגבשים היתרים הלכתיים דחוקים על מנת להגשים את רצונם לעלות להר, אף שההלכה בעצם אוסרת זאת.

ההגבלה בנוגע לעליה להר-הבית מפאת קדושתו, מופיעה במשנה במסכת כלים, והיא מותרת רק לאחר טבילה במקווה. אך בתוך מתחם הר-הבית יש רמות קדושה נוספות אשר טבילה אינה מספקת כדי לאפשר אליהם כניסה, כמו אזור החיל, וכמו קודש הקודשים – אליו הכניסה מותרת רק לכהן גדול ביום הכיפורים. למרות שבית המקדש אינו קיים, רוב הפוסקים, מהמאה ה-12 עד המאה ה-14 (בעיקר בעלי התוספות והרמב"ם) פסקו שהקדושה בעינה עומדת, והאיסורים תקפים גם בימינו. לאחר מלחמת ששת-הימים, כאשר השאלה הפכה רלוונטית, הורו רוב הרבנים בישראל לא לעלות להר גם לא לאחר טבילה, מאחר וזיהוי מקום קודש הקודשים ואזור החיל המדויק אינו מוחלט, וקיים חשש לעבור על חטא חמור.

בשנים האחרונות החלו רבנים בציונות הדתית לערער על תפיסה זו, ולטעון כי יש בידיהם זיהוי מדויק של מקום המקדש בהסתמך על מדידות שערך במקום הרב הצבאי הראשי הרב שלמה גורן לאחר מלחמת ששת הימים. טענה נוספת היא שיש חשיבות רבה לביקור של יהודים במקום במסגרת קיום מצוות כיבוש ארץ ישראל. לטענתם, ככל שיגיעו למקום יותר יהודים, הפיקוח והפעלת הסמכות הריבונית של מדינת ישראל במקום תחוזק. זו היא למשל טענתו של הרב אליעזר מלמד, ראש ישיבת ההסדר הר ברכה, ומהרבנים הבולטים בציונות הדתית שתומך בגין סיבה זו בעליה להר.

מתנגדי העלייה דוחים טענה זו, ולטענתם, גם אם יש זיהוי מדויק של מקום קודש הקודשים, הרמב"ם אסר בכל מקרה על עלייה להר "ללא צורך". מי שמצדד בטענה זו הוא רבה הראשי של ירושלים, הרב אריה שטרן המשתייך דווקא לציבור הדתי לאומי, ומתנגד לעליה להר. בראיון שנתן אשתקד לאתר כיכר השבת, הוא דבק באיסור לעלות להר הבית בשל חששו מכך שתחומי הר הבית לא מוכרים מספיק, ועלול להיווצר מצב של עליה למקום קדוש בניגוד להלכה.