מי שציפה שבנימין נתניהו יכיר בתבוסתו וישנה מדיניות, טעה. הנשיא ברק אובמה הבטיח ביום רביעי שעבר [2 בספטמבר] את ניצחונו עם השגת הבלוק החוסם של הסנטורים הדמוקרטים שיתמכו בהסכם הגרעין, ואז התברר, למרבה התדהמה, שגם הצד המובס מכריז על ניצחון. בנימין נתניהו לא מוכן להפסיד וכנראה גם לא יודע להפסיד. זו הפעם הראשונה שיש לנו שני מנצחים באותו משחק.

אם אובמה ניצח בעולם המהותי והמוחשי, הרי שנתניהו מכריז על "ניצחון מוסרי". הבעיה שלו היא שחוץ ממנו ומפטרוניו הרפובליקנים, אין בעולם מי שקונה את התיאוריה הזו. אפילו הסעודים, שבחדרי חדרים תוקפים את הסכם הגרעין בשצף קצף, הביעו בסוף השבוע האחרון תמיכה רשמית ופומבית בהסכם. אבל נתניהו בשלו. הוא ניצח, הוא מייצג את קולו של המוסר העולמי והצדק האולטימטיבי. ההיסטוריה היא שתשפוט בינו לבין הנשיא אובמה.

אבל עד שההיסטוריה תשפוט, מנסה עכשיו נתניהו לשכתב אותה בגסות. במשך חודשים ארוכים הוזהר נתניהו בכל הפורומים האפשריים וגם בתקשורת (וגם כאן) שהמאבק שלו בקונגרס אבוד, שמדיניות "האדמה החרוכה" יכולה לגרום נזק משמעותי לאינטרסים האסטרטגיים של ישראל, לכושר המיקוח שלה מול הממשל, לאלמנט ההרתעה של איפא"ק ולקהילה היהודית באמריקה. נתניהו נחר בבוז וזלזל במזהירים. הוא האמין שיש סיכוי לנצח. הוא המציא את הסלוגן "זה הסכם רע, צריך הסכם טוב יותר", הוא שם את כל הז'יטונים שלו בקופה והגדיל את ההימור, במקום לסגת ולמזער נזקים.

במשך שבועות ספר נתניהו ידיים בקונגרס והשקיע מאמץ אדיר בסנטור צ'אק שומר, שאמור היה להיות האביר על הסוס הלבן שידהיר בעקבותיו עשרות דמוקרטים נוספים. ובכן, שומר סיפק את הסחורה, אבל כמעט אף אחד לא דהר בעקבותיו. רוב הדמוקרטים זרמו, כצפוי, למחנה של נשיאם. נתניהו היה צריך להבין את זה מלכתחילה, אבל מי ששכנע אותו ש"אובמה הוא נשיא של קדנציה אחת", שכנע אותו עכשיו ש"אפשר לנצח בקונגרס". היום טוענים אנשיו שהוא ידע שהסיכוי לנצח בקונגרס "קטן מאוד". אם ידע, למה בכל זאת נלחם?