בחודשים האחרונים, נאמר שוב ושוב לההנהגה הפלסטינית ברמאללה שעליה לחכות עד אחרי החתימה על הסכם עם איראן, לפני שהקהילה הבינלאומית תתפנה לתמוך בכינונה של מדינת פלסטין. הנשיא אבו מאזן ויועציו הבכירים שמעו הבטחות כאלה מהאמריקאים, מהצרפתים, מהגרמנים ואפילו מהרוסים. הביקור במשרדי הממשלה ברמאללה מעניק לאחרונה את התחושה שגם לאחר החתימה על ההסכם, כולם שם עדיין "מחכים לגודו" - כלומר, לקהילה הבינלאומית.

בכיר בפתח, שמילא תפקיד מרכזי גם בתהליך אוסלו וגם לאחריו, סיפר לאל-מוניטור בעילום שם שרוב רובה של ההנהגה הפלסטינית הרימה ידיים ואינה מאמינה עוד שהקהילה הבינלאומית תעשה משהו בזמן הקרוב, או תקבע אילו שהם לוחות זמנים כדי לזרז את כינונה של מדינת פלסטין. הזעם ניכר בקולו כשאמר: "גם ארצות הברית וגם האיחוד האירופי העניקו לישראל יד חופשית להרחיב את הבנייה בהתנחלויות, כך שכבר בעתיד הנראה לעין, פתרון שתי המדינות לשני עמים יהיה פשוט בלתי ישים". לדבריו, "היוזמה האחרונה של קרי [2014] הייתה מלאה בכוונות טובות, אך נכשלה משום שהממשל האמריקאי היה קשוב בעיקר לדרישותיו של נתניהו. הנשיא אובמה נבהל כנראה מהכישלון הזה, ובקרוב יהפוך ממילא לברווז צולע שאינו מסוגל לקדם שום יוזמה מדינית, בזמן שהאיחוד האירופי חלש מכדי לפעול בכוחות עצמו".

אותו מקור פלסטיני, המנוסה מאוד בניהול משא ומתן לשלום, מוסיף וגורס שאין ולא יהיו מאמצי תיווך יעילים למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ללא הבנה מוקדמת והשלמה עם הסיכון לכישלון. לדבריו, החתימה על הסכמים בין ישראל לפלסטינים התאפשרה בעבר רק בזכות כמה תנאים חיוניים:

תנאי ראשון והכרחי לקראת חתימה על הסכם הוא אומץ של המנהיגים משני הצדדים, והנכונות לקבל החלטות היסטוריות על פי הנוסחה המקובלת של שטחים תמורת שלום, במסגרת אסטרטגיה של שלום כולל. תנאי נוסף הוא שיתוף פעולה בין מנהלי המשא ומתן, למציאת פתרונות שיהיו מקובלים על שני הצדדים כחלק מאותה אסטרטגיה של שלום. תנאי שלישי וחיוני לא פחות הוא התערבות ותמיכה תקיפה מצדה של ארצות הברית, אם בשלבים הראשונים של המשא ומתן (כמו, בוועידת מדריד ב-1991) ואם לקראת סיומו (כמו בתהליך אוסלו בשנים 1996-1993).