לא נפסיק לשיר

מי שלא ראה ערב שירה עברית במועדון הגנקי בתל אביב, לא ראה שמחה מימיו. המועדון הומה אנשים שמחים, שרים, חלקם רוקדים על השולחנות; הבמה שעליה מופיעה עינת שרוף – שהפכה בשנים האחרונות לזמרת מובילה בערבי שירה עברית, צפופה בקהל משולהב המתחנן לקבל דקת מיקרופון. אפילו שר האוצר לשעבר יאיר לפיד, שנהג לפקוד באופן קבוע את בימת הגנקי לפני שהפך לפוליטיקאי, עדיין שר לפעמים עם שרוף.

תחילתה של השירה העברית בציבור אי שם בימי העלייה הראשונה, בסוף המאה ה-19, כאשר בסוף יום העבודה התאספו החלוצים לשיר בצוותא. מרכז הזמר היה בראשון לציון, שם נערכו ערבי שירה קבועים בכמה מוקדים. לאורך השנים הייתה השירה בציבור לבילוי האולטימטיבי בקרב החלוצים ועובדי האדמה, כמו גם שירה מסביב למדורה של צעירי הגדנ"ע ולוחמי הפלמ"ח – הפלוגות הלוחמות של "ההגנה", ששימשה כצבא ליישוב העברי בארץ והבסיס עליו הוקם צה"ל.

למרות שמאז נולדה כאן השירה בציבור עברו כבר כ-140 שנה, ולמרות שמסורות ומאפיינים רבים של היישוב העברי ושל החברה הישראלית נמוגו בחלוף השנים או נבעטו בזלזול בידי המודרנה או השינויים הבין-דוריים, ליחה של השירה בציבור לא נס והיא אפילו פורחת, גם בקרב צעירים.

לדברי אליהו הכהן, חתן פרס ישראל בחקר הזמר העברי, כיום פועלות בישראל כ-600-500 חבורות זמר. אלו קבוצות אנשים הנפגשות באופן קבוע כדי לשיר יחד. ערבי שירה מתקיימים בפאבים, מועדונים ומוסדות ציבור באופן קבוע.