הארכיאולוג אלי שוקרון, שחפר בעיר דוד במשך כ-20 שנה, הבין די מהר כמה גדול הגילוי שעשה בחפירות של רשות העתיקות ב-2011 בתעלת הניקוז העוברת מבריכת השילוח, לאורך כמה מאות מטרים, עד למרגלות קשת רובינסון. בתוך הבוץ התגלתה ממצא נדיר ושמור היטב: חרב רומית מסוג גלאדיוס. היא חיכתה להיחשף 2,000 שנה, מאז שככל הנראה נפלה מידיו של חייל רומאי אשר ירד אל תעלת הניקוז בחיפוש אחר לוחמים יהודים שנסו אליה בבהלה. הלוחמים נסו כשהבינו שהמרד שלהם נכשל, ירושלים נכבשה - ובית המקדש השני הוחרב.

שוקרון נזכר אז בתיאור של המקור ההיסטורי היחיד כמעט של הקרבות על ירושלים, הספר "תולדות מלחמות היהודים עם הרומאים״, של יוסף בן-מתתיהו. ״אחרי אשר המיתו הרומאים חלק האנשים היוצאים אליהם ואתם שאריתם לקחו בשבי, חקרו למצוא את האנשים המסתתרים במנהרות וקרעו את שכבת האדמה אשר על-גבן ואת כל הנופלים בידם הכו לפי חרב״, נכתב שם, ״נמצאו גם אנשים, אשר תאוות בצעם השיאתם לרדת ולפלס להם דרך על ערמות הפגרים. כי הרבה כלי-חפץ נגלו במחתרות, ואין דרך אשר לא תישר בעיני חומד-כסף״.

הד״ר אבי סולומון, ארכיאולוג מנהרות הכותל בהר הבית, אומר כי החרב היא "הוכחה ארכיאולוגית של התיאורים שלפיהם בשלבים האחרונים שבקרב על ירושלים, ממש אחרי השריפה ונפילת העיר העליונה, הלוחמים היהודים נכנסו לתעלות הניקוז המסריחות והמזוהמות מהצואה והביוב של ירושלים על מנת למלט את נפשם וחלק מהם לקחו עימם חפצי ערך, מטבעות זהב או תכשיטים. החיילים הרומאים רדפו אחריהם, פתחו את אבני הכיסוי, הרגו את הלוחמים ולקחו את חפצי הערך״.

לדברי שוקרון, ״דבר אינו משתווה למציאת החרב, ומציאת כלי חרס נוספים, בתוך תעלת הניקוז. אתה חווה את ההיסטוריה, ונוגע בהיסטוריה. אחרוני המורדים יורדים לתעלה, שמגיעה עד לנחל קדרון ולבריכת השילוח, כדי לברוח למדבר יהודה. איך הם הרגישו? אין להם אוכל, אין להם מים. הם באפילה. אמנם היו להם, לפי הממצאים, נרות חרס, אבל השימוש ודאי היה מינימלי בשל מחסור בשמן. זה חודש אב - חם מאוד. סיטואציה קשה מאוד. ומה הם שומעים מעליהם? רעש חורבן, טפיפות סנדלי החיילים הרומאים ברחוב שמעליהם. מה הם מריחים? ריח עשן שריפת בית המקדש. זה מצב מפחיד ביותר. ותוך כדי שאתה חופר, ומוצא את את הממצאים, אתה מבין במה בעצם נגעת״.