הגינה הקהילתית בשכונת פלורנטין בתל אביב היא פלא: בלב סביבה אורבנית צפופה ואפורה, מלאת בטון, שעוברת תהליכי בנייה מואצים, שוכנת חווה חקלאית קטנה. אפשר למצוא בה תבלינים, עצי פרי, תפוחי אדמה, מגוון ירקות כמו מלפפונים, פלפלים חריפים ועגבניות, תירס ואפילו חמניות.

בביקור שם באחת השבתות, הימים בהם מתרכזת עבודת הגינון, שלפה רכזת הגינה הילה הראל שתי פיתות. תכולתן הייתה ממרחים שהכינה בעצמה מתוצרי הגינה שאספה יום קודם. היא ניגשה לערוגת המלפפונים, קטפה זוג, והתיישבה לאכול. ״במקום ללכת למכולת ולקנות ירקות, אתה עובר בגינה ורואה מה בשל. זה מגניב״, היא אומרת.

עבור הראל וכמעט כל מי שעוסק בתחום, הגינות הן רק תירוץ. הקהילה היא מה שחשוב. ״לחזור הביתה עם שקית עגבניות זה נחמד, אבל העיקר הוא החיבור לקהילה״, אומרת הראל לאל-מוניטור, ״העבודה בגינות קהילה מחברת אנשים ברחבי העיר והארץ. יש משהו נעים בחיבור עם השכנים, לראות איך הקהילתיות עובדת, איך הגינה מרכזת אליה עניין ופעילות״.

הגרעין הקשה של הגינה בפלורנטין מונה רק חמישה חברים קבועים ועוד כ-15 מזדמנים, אבל הגינה מושכת אליה מבקרים רבים. אחד מהם, למשל, היה אדם במצוקה כלכלית, שנהג לקטוף בה ירקות ובהמשך עבד בה באופן לא קבוע כמעין ״תשלום״. ״חשבנו האם הגינה תהיה פתוחה או סגורה לזרים״, מספרת הראל, ״והחלטנו על שיתוף מוחלט. מי שמבין שבשביל לאכול צריך גם לעבוד – מה טוב״.