ב-26 ביולי, לפי התאריך העברי, ימלאו 10 שנים להתנתקות מרצועת עזה. פינוי יישובי גוש קטיף ומרכז הרצועה, וההיערכות של צה"ל על הגבול הבינלאומי, נתפסת בעיני רוב הציבור בישראל כטעות היסטורית שהביאה את עזה להוות איום ביטחוני על תושבי ישראל בכלל ועל תושבי הדרום בפרט. סקרים שנערכו לאחר הנסיגה, עוד לפני שתנועת חמאס תפסה בכוח את השליטה ברצועה וגם בשנים הבאות, הראו בהתמדה שגם מרבית אלה שתמכו מלכתחילה במהלך הדרמטי של אריאל שרון סבורים כי שגו.
תחושת המקח-טעות שמקיפה את רוב הציבור בישראל היום, נובעת מטבע הדברים מההערכה ומהתקווה ששררו בעת ההיתנתקות שעם יציאת כוחות צה"ל ופינוי היישובים לא תהיה לפלסטינים עוד סיבה לדרוש את סיום הכיבוש, והם יתפנו לשקם את חייהם ברצועה. אבל לא רק שרצועת עזה הפכה במהלך עשור לאיום ביטחוני משמעותי על ישראל, אלא שבאופן פרדוקסלי המהלכים הצבאיים שנקטה ישראל כדי לעצור את ירי הרקטות לשטחה, אף פגעו קשות ביחסי החוץ שלה ובמעמדה הבינלאומי בעולם.
העובדות מדברות בעד עצמן, אבל עדיין נשאלת השאלה הגדולה - האם אפשר היה אחרת? האם יציאת ישראל מעזה הייתה טעות קולוסלית היסטורית, ואלמלא היה נוקט אריאל שרון את המהלך הדרמטי, הדברים היו נראים אחרת?
כדאי תחילה להציג את התמונה הביטחונית הנכונה של יישובי הרצועה ערב ההתנתקות. עד הפינוי יישובי גוש קטיף היו מטרה יומיומית להתקפות טרור. כמעט 6,000 פגזי מרגמה נורו במהלך האינתיפאדה השנייה מאזור ח'אן יונס השכנה לעבר יישובי הגוש שהפכו למבצרים ממוגנים. הכבישים והדרכים מאזור כיסופים לגוש קטיף היו יעדים מסומנים של כל הארגונים הפלסטיניים ברצועה. מערכת הביטחון וראשי הדרג המדיני, בראשם ראש הממשלה שרון, ידעו היטב שלא יהיה ניתן לאבטח ולהבטיח את שלומם וביטחונם של תושבי גוש קטיף ומרכז הרצועה לאורך זמן.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
