בשבוע שעבר כתבתי כאן על השימוש הציני שמספר פוליטיקאים אמריקאים עושים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בין השאר אולי כדי לקושש עוד כמה מיליוני דולרים מתורם ימני וקומץ קולות של יהודים ונוצרים פונדמנטליסטיים. מועמד רפובליקאי אחד מאיים לקצץ בסיוע לרשות הפלסטינית, אחר מנער את האבק מעל החוק להעברת שגרירות ארה"ב לירושלים "המאוחדת" בירת ישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהפך את הבית הלבן לסדין אדום, משליך מצידו את יהבו על הקונגרס.

מי צריך את הנשיא ברק אובמה, כששיחת טלפון לגבעת הקפיטול מסדרת לביבי מופע אימים נגד הסכם עם איראן בפני שני בתי הקונגרס? אם ההסכם הסופי לא יניח את דעתו של נתניהו, ניתן לשער שחבריו בסנאט ובבית הנבחרים ילחמו בו עד חורמה. ולמה שנתניהו יפחד מהאיום של אובמה לנצור את נשק הווטו בקרב על פלסטין וההתנחלויות בזירת האו"ם? הרי אם ההצעה הצרפתית להכרה במדינה פלסטינית תזכה ברוב במועצת הביטחון, הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים יוכל לכאורה ליירט את התמיכה הכספית של ארה"ב באו"ם, המהווה רבע מתקציבו.

השבוע נחלה האסטרטגיה הזאת מפלה ניצחת. ברוב של שישה נגד שלושה שופטים קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית, כי בכל הנוגע ליחסי החוץ של המדינה, הממשל – ולא הקונגרס - הוא הפוסק האחרון. ההחלטה ניתנה בעתירה הנוגעת לבבת עינו של נתניהו, ירושלים "המאוחדת", אשר לטענתו מעמדה אינו נתון למשא ומתן. אם אין די בכך, על אף היותם של שלושה מתוך ששת שופטי הרוב יהודים, הם תמכו בדחיית עתירתם של בני זוג יהודים-אמריקאים לרשום בדרכונו של בנם, יליד ירושלים, שהוא נולד במדינת ישראל.

עתירתם של ארי ונעמי זיבוטופסקי, שעוסקת בבנם מנחם, התבססה על חקיקה של הקונגרס מ-2002, על פיה אמריקאים שנולדו בירושלים יוכרו רשמית כילידי ישראל. הממשל התנגד אז להחלטה בנימוק שעתידה של בירת ישראל יוכרע במו"מ על הסדר הקבע בין ישראל לפלסטינים, וכי עד אז על ארה"ב לשמור על המצב הקיים. יש להדגיש שהיה זה ממשל רפובליקאי, בהנהגתו של ג'ורג' בוש הבן.