במדינה עם עתיד אפור, הספרות העתידנית נאבקת על מקומה
כבר שנים שחובבי המדע הבדיוני מנסים להבין מדוע הז'אנר לא מצליח לתקוע יתד בנוף התרבותי הישראלי. אנשי ספרות וקולנוע עתידניים מנסים למצוא הסבר בשיחה עם אל-מוניטור, אבל גם מרגישים שדברים עומדים להשתנות.
בערך 200 חובבי קולנוע, מדע בדיוני וטכנולוגיה התייצבו ביום שני (22 ביוני) בסינמטק תל אביב לאירוע להצלת פסטיבל אוטופיה לסרטי מדע בידיוני ומדע. אף שאורי אביב, מייסד הפסטיבל, מעיד על עצמו שהוא ״מחמיר מבחינת מה שאני מגדיר כהצלחה, ואם אין 2,000 איש שצובאים על הדלתות כדי להיכנס אני לא מרוצה״, הוא מודה שבסך הכל האירוע היה טוב ו״הטעין אנשים באנרגיות חיוביות״. זו כנראה אחת המטרות המובהקות השנה מבחינתו, כשעצם קיום הפסטיבל מוטל בספק בשל אי העברת התקציב להפקת הפסטיבל. בכל זאת, אביב משוכנע שהוא יתקיים בסופו של דבר.
פסטיבל סרטי המדע הבדיוני נולד לפני עשר שנים. הוא מושך 15-10 אלף איש מדי שנה, עם הקרנה של כמאה סרטים מכל העולם, 40-30 מהם באורך מלא. כארבעים מכלל מאה הסרטים הם סרטים ישראלים - רובם קצרים. אבל הפסטיבל עוסק בכל מיני תחומים נוספים שבהם התשוקה לטכנולוגיה ומדע מוצאת ביטוי: הרצאות, משחקים, ספרות, עיצוב וקומיקס.
גם באירוע החירום לתמיכה בפסטיבל, לצד הקרנת המותחן ״אקס מכינה״, הציעו המארגנים התנסות בחוויית מציאות מדומה (מוצלחת באופן מפתיע) ובמשחקים דיגיטליים. משתתפים בעלי נטייה אינטלקטואלית יותר שמעו, באמצעות אוזניות אלחוטיות, הרצאות שהתקיימו סימולטנית למשחקים, ועסקו בנושאים כמו ״האם זומבים חולמים על ערפדים דיגיטליים?״ או ״כיצד יוחלפו עורכי הדין ברובוטים?״
לאירוע הזה הגיעו, מן הסתם, חברי הגרעין הקשה של חובבי המד״ב בישראל, אבל גם הם מודים שהם מתעניינים בעיקר בקולנוע, ופחות בביטויים תרבותיים אחרים של הז׳אנר. אחד המבקרים, ליאור זלמנסון, שהוא חוקר של תרבות דיגיטלית, מנסה להסביר מדוע גם חובבי הז׳אנר קוראים פחות ספרות מד״ב: ״בקולנוע יש פחות סטיגמה שזה רק לחנונים, לעומת הספרים. כשאתה הולך לקולנוע היום אתה רוצה חוויה גדולה מהחיים, אפקטים, מוזיקה, שואו, אקשן. לזה המד״ב מתאים מאוד, גם בקרב הציבור הרחב, המיינסטרימי״.
