ממשלת נתניהו הרביעית קמה [6 במאי] כשעה וחצי לפני תום המועד החוקי בו יכול היה בנימין נתניהו להודיע לנשיא ראובן ריבלין שיש לו קואליציה. למחרת הבחירות [17 במארס], בהן ניצח נתניהו ניצחון אישי סוחף, היה נדמה לכולם, ובעיקר לו, שהמשא ומתן הקואליציוני יהיה חד, מהיר וקצר. "הכוונה היא להקים ממשלה תוך שבועיים-שלושה", אמרו בסביבתו של ראש הממשלה. המציאות הייתה שונה לחלוטין.

שיכור מהצלחתו האלקטורלית, נקלע נתניהו להיבריס אופייני, עשה את כל השגיאות האפשריות ובסופו של דבר נתפס לא מוכן על ידי שותפו לשעבר ושנוא-נפשו הנוכחי, אביגדור ליברמן, שביצע בו פיגוע רגע לפני שהזמן הסתיים, והודיע על פרישה. ממשלת השותפים הטבעיים של 67 חברי כנסת התאיידה ובמקומה באה לעולם, בייסורים וויתורים קשים, ממשלה צרה מאוד, עם רוב מינימלי של 61 חברי כנסת, עם אג'נדה ימנית-לאומית-דתית, ממשלה שתהיה גיהינום מדיני, סיוט פוליטי והרפתקה כלכלית. הניצחון הגדול של נתניהו בבחירות הפך לתבוסה.

בתוך מפלגתו, הליכוד, מבקרים אותו בחריפות. "מזל שביבי לא מנהל את המשא ומתן בין המעצמות לאיראן", אמר לי השבוע בכיר בליכוד, "לפי כישורי המשא ומתן שלו, האיראנים היו מחזיקים עכשיו בלא מעט פצצות גרעין", אמר.

בליכוד שואלים לאן נעלמה אמירתו של נתניהו "עדיף אין-הסכם, מאשר הסכם רע" (no deal is better than a bad deal), אמירה שנאמרה פעמים רבות בהקשר למשא ומתן בין המעצמות לאיראן, אבל נעלמה לגמרי כשנתניהו ניגש למשא ומתן הקואליציוני. בכיר אחר בליכוד התבדח ואמר ש"ארה"ב שוקלת לאיים על ישראל כי תציב את נתניהו בראש המשא ומתן עם איראן". ואחרי ההלצות, נותרו בכירי הליכוד לבדם עם שברי המציאות: נתניהו ויתר כמעט על כל הנכסים והתיקים הבכירים, לא הותיר שום תיק משמעותי לבכירי הליכוד (למעט הביטחון), ונאלץ לוותר ברגע האחרון על הנכס המשמעותי ביותר לתפיסתו, תיק המשפטים, ועוד עבור שנואי נפשו מ"הבית היהודי".