כפי שניתן היה לצפות, המסר שתת שר החוץ האמריקאי, וונדי שרמן, העבירה השבוע (27 באפריל), שלפיו הממשל יתבונן מקרוב בממשלה החדשה שיקים בנימין נתניהו כדי לבחון אם היא "תיראה כמי שנסוגה ממחויבותה לפתרון שתי המדינות", עורר לא מעט עניין בירושלים. התחזית של שרמן, כי אם ישראל תיסוג מקידום הפתרון הזה "אנחנו נתקשה למנוע ניסיונות לבנאם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני", פורשה כהתרעה מפני תמיכה אמריקאית פעילה, או לכל הפחות ישיבה על הגדר, בהצבעות למען פלסטין בארגונים בינלאומיים.

דבריה של הפקידה הבכירה, שנאמרו בכינוס התנועה ליהדות רפורמית בוושינגטון, מצטרפים לתגובתו של דובר הבית הלבן, ג'וש ארנסט, להצהרה של נתניהו במהלך מערכת הבחירות על התנגדותו לפתרון שתי המדינות. ארנסט אמר שהדבר מאלץ את ארה"ב "לשקול מחדש את גישתה" כלפי ישראל. ניתן לאתר בשני המסרים הללו רמז לכך שהקפאת המו"מ על פתרון שתי המדינות לא תהיה בבחינת חופשה ללא תשלום. ממשל אובמה מבקש להבהיר כי תמו הזמנים בהם נתניהו יכול היה להישען על מדיניות וקואליציה ימניים, לשלם מס שפתיים לפתרון שתי המדינות וגם ליהנות מווטו אמריקאי אוטומטי בהצבעות במועצת הביטחון.

מן הסתם, אין זה מקרי שהמסרים האמריקאיים יצאו לאור בימים קריטיים של המשא ומתן להרכבת הממשלה. אפשר לפרש זאת כאיתות לנתניהו שאם הוא ירכיב ממשלת ימין-מתנחלים, שר החוץ אביגדור ליברמן יהיה זה שיצטרך לשכנע את הצרפתים לגנוז את הצעת ההחלטה להכיר בפלסטין בגבולות 67', שהם מתכננים להגיש למועצת הביטחון. ג'ון קרי יהיה עסוק במשא ומתן עם איראן על בסיס הצהרת לוזאן - מסמך שנתניהו וחבריו הרפובליקאים מבקשים לגנוז.  

הדעת נותנת שנתניהו ער לאיתותים הללו. ועם זאת אין שום סימן שראש הממשלה שוקל לשנות את הרכב הקואליציה הבאה. התירוץ "אילוצים קואליציוניים" הוכיח עצמו במשך עשרות שנים כפתח מילוט יעיל מהסדר מדיני עם הפלסטינים, "התהליך" לא היה מדשדש במשך כל כך הרבה שנים וההתנחלויות לא היו צומחות בקצב מהיר כל כך בלי תרומתם של שליחי שלום אמריקאים כדניס רוס וג'ורג' מיטשל, פקידים בכירים שדיברו על לבם של נשיאים אמריקאים, כדי שיתפרו את מדיניות ארה"ב ביחס לסכסוך לפי מידותיה של הקואליציה התורנית.