איך שלא נאכל את זה, המטבח הערבי-פלסטיני-ישראלי הוא אולי אחד הדברים הכי אותנטיים שאפשר למצוא בישראל. זהו מטבח של אימפריות ותרבויות שונות שהגיע עוד מתקופות הפרסים והטורקים, ועבר דרך הלבנונים והסורים. הוא הושפע מאוד מהכיבוש שהיה לאורך ההיסטוריה בארץ ולקח קצת מכל תקופה. החיבה לממולאים, למשל, הגיעה מעלי הגפן של התרבות הטורקית. זה גם מקורם של הכיסונים והכנאפה. לעומת זאת, תבשילי הכבשים באו ממדינות ערב. כל מתכון ומנה חיים את ההיסטוריה של העם שאכל אותו אי אז.

בצפון ישראל, בצומת מגדל המוזנח המרוחק רק כמה מאות מטרים מהכנרת, ניצב מבנה בטון מתריס. זהו קניון ענק, וסביבו משטחי אספלט שמיועדים למאות מכוניות. אולי על הנייר מישהו חשב שזהו מקום אידאלי להקמת עוד מרכז מסחרי, אבל כשעומדים כאן מתחת לצל ההרים, וכה קרוב לימה הגלילית, זה נראה ממש כמו פשע. בקומה השלישית במבנה, שמשקיפה לכנרת, נמצאת מסעדת מגדלנה - מסעדת שף מפוארת לכל דבר.

ברגע שיוצאים מהמעלית, נשכחת העזובה מסביב והחלל הענקי, שעוצב בכסף רב, מזמין אותך להיכנס. יוסוף חנא, השף, שעבד כסו שף במסעדות יוקרה בתל אביב, תמיד חלם על מקום משלו. קרוב לכפר מגוריו - כפר ראמה. "זאת פסגת הקריירה שלי", הוא מתרגש. כוסות קריסטל, יינות מיובאים מבורדו, וחומרי גלם יקרים במטבח - זהו בהחלט ניסיון אמיץ לעשות משהו אחר.

המטבח הערבי נתפס בישראל במשך שנים כפשוט וזול. אם תשאלו את ישראלי הממוצע "מה זה אוכל ערבי?" התשובה האוטומטית תהיה: חומוס עם צ'יפס ושיפודים. הריגוש היחיד שמיוחס למטבח הזה נבע רוב הזמן רק מהמרחק שהישראלי היהודי היה צריך לעבור כדי להגיע אליו. ככל שהמרחק רב יותר והמיקום מבודד יותר ומוכר פחות, כך האוכל מפואר יותר: מהנסיעות הפשוטות ליפו במרכז הארץ, דרך גיחות לאום אל פאחם בוואדי ערה, ועד לטיולים לכפרים הערביים של הגליל המערבי.