במאה העשרים, עד לשיא בשנות ה-70, החלו להופיע ברחבי העולם תנועות פמיניסטיות דתיות שהתבססו על פרשנות לא-פטריארכלית של כתבי הקודש. תנועות אלה היו שונות מאוד מהזרמים הפמיניסטיים החילוניים שהיו קיימים במערב, שכן הן בחרו בשיח דתי המבוסס על טקסטים של אנשי דת, ועשו שימוש בנימוקים דתיים בתוך מסגרת השיח התיאולוגי והמשפטי.

תופעה זו, שאינה מוגבלת אך ורק למוסלמים וקיימת בין השאר גם בקהילות נוצריות ויהודיות, נודעה בשם הכולל תיאולוגיה פמיניסטית.

היא עדיין שנויה במחלוקת ומעוררת ספקות בקרב חילוניים, אבל דווקא בעולם המוסלמי הייתה לתיאולוגיה הפמיניסטית השפעה חיובית על החברה בעשורים האחרונים. השכנוע הפנימי של התנועה הפמיניסטית הדתית והשינויים שהיא מבקשת לחולל מקורם בהגות המוסלמית ואינם מושפעים מהמערב, מה שעלול היה לעורר רגישות המיוחדת בקרב [אותן] חברות לא-מערביות. כמה ממשלות דתיות, כמו זו שבאיראן, אימצו רפורמות רבות שמקורן בחזון הדתי של תנועות פמיניסטיות למען זכויות נשים; ואילו ממשלות דתיות אחרות, כמו זו שבערב הסעודית, גילו התנגדות רבה לכל רפורמה שנועדה לשפר את מעמדן של הנשים בחברה.

הפמיניזם האיסלאמי שואף להגשים שלוש מטרות. ראשית, לבקר את השיח הגברי ששולט באופן כללי בספרות ובתיאולוגיה המוסלמיים. שנית, להציג פרשנות הולמת ולהסביר את הדרישה לשיוויון זכויות לנשים מתוך הקוראן והמסורת המוסלמית. ושלישית, התנועה פועלת כדי לבקר ולתקן את פרשנות השריעה שרודפת אחר נשים ומערערת על זכויותיהן.