פולחן האישיות: הישראלים אוהבים לאהוב את הרמטכ"לים שלהם
על אף שהעבר הוכיח שהרמטכ"לים אינם חסינים ממעורבות במחדלים, הציבור הישראלי מעדיף לשמוע על סיפורי הילדות והמשפחות שלהם – ולא לשאול אותם שאלות קשות. התקשורת רוב הזמן משתפת פעולה.
ארבעה ימים לפני שחרורו מצה"ל, ביום שישי בבוקר (13 בפברואר), תועד הרמטכ"ל היוצא בני גנץ יורד מרכבו בגשם השוטף ומעניק שטר של 200 שקלים לקבצנית שעמדה בצומת מרכזי ברמת גן. הצלם היה תושב העיר סימור לוזון, שעבר במקום במקרה עם מכוניתו ומיהר להנציח את האירוע. הוא העלה לדף הפייסבוק שלו תמונה מעט מטושטשת, סיפר על שיירת הרמטכ"ל שעצרה באמצע הרחוב, וסיכם: "תודה בני גנץ, שהחזרת לי את האמונה בקודקודים שמנהלים את המדינה שלנו, את האמונה שיש אנשים טובים כמוך".
כצפוי, תמונת הרמטכ"ל והקבצנית הפכה לוויראלית, וזכתה לאלפי שיתופים, תגובות ואזכורים גם באתרי האינטרנט, בעיתונים ובתוכניות הטלוויזיה. לוזון הפך לכוכב לרגע, וגנץ ל"קצין וג'נטלמן". לא צריך סקר מיוחד כדי להעריך שאילו היו בודקים את אחוזי ההתאמה של גנץ לראשות הממשלה, הוא היה מנצח באותה נקודת זמן את בנימין נתניהו. ההערכה הזאת נכונה מין הסתם לכל התקופה של אירועי חילופי הרמטכ"לים, שהחלה בשבוע שעבר והגיעה לשיאה ביום שני (16 בפברואר) בטקסים שהועברו בשידורים ישירים.
במשך ימים מלאו העיתונים בסיפורים אנושיים על גנץ היוצא וגדי אייזנקוט הנכנס. הם כללו תמונות ילדות, תיאור משפחתי, סקירה של השירות הצבאי מיום הגיוס בבקו"ם וכותרות המזכירות פולחן אישיות כמו: "תודה לך בני" (בטור פרידה מגנץ) או "גורלנו בידיו", "אפילו לא יום אחד של חסד" ו"בודד בצמרת" (בסיקור כניסתו הצפויה של אייזנקוט) – כולן בעיתון ידיעות אחרונות.
באתר מאקו, למשל, קיבלו את פני אייזנקוט בטור מיוחד בכותרת: 11 דברים שאולי לא ידעתם על הרמטכ"ל. הרשימה מגלה שהוא היה אמור להיות איש ים או טייס, אבל במקרה הגיע לגולני; שהוא הגיע לחזית מלחמת לבנון הראשונה בטרמפים; שהוא מתייעץ עם רב בירושלים, ושהוא "לא סחבק".
